היא לא רצתה לרדת מהעץ. פשוט לא הסכימה להקשיב לנו. בשתי
הידיים הדקות שלה היא חיבקה את הגזע המחוספס, עוצמת עיניים
ומתעלמת. יכולתי לדמיין אותה לוחשת לעצמה, צועקת לעצמה "אל
תקשיבי". נשארת דבוקה לעץ כמו תינוק לאמא שלו. רק שאני אף פעם
לא ראיתי כל כך הרבה שריטות וחבורות כחולות על תינוק. היא לא
תמיד הייתה מטפסת על עצים, והעליה לכזה גובה גבתה ממנה את
המחיר. במבט שטחי ספרתי חתך ארוך על הלחי השמאלית, שלוש שריטות
באדום כהה על הזרוע וחמש חבורות שקישטו את רגל שמאל .  המשפחה
עמדה  כבר משעות הצהרים מתחת לעץ, והנה הערב יורד, נהיה קר.
האחים מתחילים להראות חוסר סבלנות והולכים.  ההורים מתעכבים
עוד מעט, והנה גם הם עזבו. משאירים אחריהם הזמנה תלויה באוויר-
שהבית לא זז לשום מקום ושהיא יודעת איפה מחביאים את המפתח.  
העיניים שלה עדיין עצומות. אולי היא נרדמה. ובשער אני רואה
שנתקעו לה בזמן הטיפוס עלים וענפים דקים. כמו פיה מהיער. נימפה
כלואה ומוטרדת.    פתאום היא פקחה את העיניים. יש לה עיניים
ירוקות, כל יום ראשון היא בתורנות להוציא את הכלב לטיול. וכך
ראיתי אותה פעם בשבוע. צוחקת ומפחדת מכלב הזאב הענקי של
המשפחה. יודעת שהוא לא יעשה בכוונה שום דבר שיפגע בה, חוששת
ממה שיעשה לה בלי כוונה. פעם הוא רדף אחרי חתול והיא התעקשה
להמשיך להחזיק את הרצועה. אל תישאלו מה היה שם. לבית חולים
לקחו אותה. מאז יש לה צלקת על הצוור ועוד אחת על  הברך הימנית.
אבל אני לא בזוית טובה לראות את הצד הימני שלה כרגע. מפחד
לזוז, רק לא להבהיל אותה. היא זורקת מבטים נפחדים מסביב.
ומשחררת את הגזע.  השפתיים שלה זזות. "המממ... מממ..
לל...ההה.." זמזום לא ברור.  אולי היא שרה מה שעובר לה בראש.
ואולי היא באמת השתגעה כמו שאחיה הגדול אמר.   היא לא ניראת לי
מטורפת מסוכנת. עכשיו היא מייצבת את עצמה על העץ ונעמדת.  הראש
שלה נחבט בענפים הקטנים והדוקרניים, אבל היא לא מאבדת את שיווי
המשקל. היא לא תיפול הנימפה שלי.  משפשפת עין רדומה ואומרת
בקול קטן "אני צריכה פיפי..." . היא תראה אותי?  אני על הספסל
הזה כבר מהצהריים. וגם לי מתחיל להיות קר. הרוח הירושלמית
מעבירה לשנינו צמרמורת מרעידה בגב. והיא פורסת כנפיים ועפה
לארצות החום. למצריים או ללפלנד. העיקר שלאנשים שם יהיה מספיק
אומץ לדבר. מספיק שכל להקשיב לה כשהיא מנסה לספר, שרע לה.