עצוב לי, עצוב לי, עצוב לי.
ואל תשאלי למה, כי אין מה לומר.
אני אשמח לנתח את עצמי איתך,
רק כשזה קצת יעבור... יותר מאוחר...
למה התקשרתי? סתם. כי עצוב לי.
אה - אני מפריעה?
כן, אני יודעת שהעצב הזה בא
אצלי עכשיו בתדירות די גבוהה.
זה בסדר, אל תרגישי רע.
את יכולה לנתק, זה לא סוף העולם...
רק עצוב לי עכשיו, וסתם התקשרתי,
כי את תמיד משפרת את המצב.
זה בסדר, נדבר כבר מחר,
מה עכשיו? סתם קצת לבכות.
פשוט התקשרתי כי עצוב לי נורא,
צריכה לשחרר קצת דמעות.

את יודעת, שלא הייתה אף פעם אחת,
שאני זאת שסיימתי שיחה?
כועסת? לא, מה פתאום.
אני סתם בוכה, סתם בוכה.