ביהדות קיימת האמונה כי 'הכל צפוי והרשות נתונה', אך רק מעטים
יודעים עד כמה הדבר נכון. תבינו, אלוהים לא טיפש, וכבר לפני
הרבה זמן הוא למד בדרך הקשה כי אי אפשר לסמוך עלינו, ואם ישאיר
אותנו רגע אחד ללא השגחה, הוא ישלם על זה ביוקר.
לכן כשהחל בייצור ההמוני של הפשלה היותר מפורסמת שלו, לה העניק
את השם 'אדם', יצר לעצמו מעין דלת אחורית, כפי שמתכנתי מחשב
נוהגים ליצור לעצמם כשהם מתכנתים מערכת ממש מסובכת, ואוהו כמה
שאנחנו מסובכים. לדלת האחורית הזו נתן את השם 'אינטואיציה'.
אצל כל אחד האינטואיציה פועלת בדרך אחרת - זו הרגשה מיוחדת
במינה, וכמעט שאי אפשר לבלבל בינה לבין סתם כאבי בטן או
פרפרים.
באותו יום חמישי גורלי להחריד, האינטואיציה של אורי גולומב
עבדה שעות נוספות, שכן מהרגע בו נגעו רגליו המגורבות בשטיח
העבה, היה ברור לו שעדיף היה לכל הצדדים המעורבים לו נשאר
במיטה.
ברגע שהתעורר תקפה את אורי בחילה חריפה, ועד שסיים לצחצח את
השיניים פיתח כאב בטן שעתיד ללוות אותו לכל אורך אותו יום. את
כוס הקפה הראשונה שלו המליח במקום לסכר, והשניה נשפכה על
העניבה החדשה ששמר לאותו יום. בקיצור, כבר מהרגע הראשון היה
ברור לאורי שלנו שהחלטתו הראשונה לאותו יום, היא לצאת מהמיטה
בכל זאת, היתה טעות איומה ונוראה.
סביר להניח כי הסיבה שאורי לא שקל לרגע את האופציה של להישאר
בבית, וזאת למרות כל הרמזים העבים, נעוצה בעובדה שכבר חודשיים
ימים הוא חיכה ליום ההוא. אולי בגלל זה קשה היה לו להסביר
לעצמו את הדחף העז שפיתח בחצי השעה הראשונה של יומו לברוח
לחדרו, לנעול מאחוריו את הדלת ולזחול מתחת למיטה. הוא בחר
להתעלם מהדחף הנ"ל ומיהר לצאת מביתו, לא לפני שהקפיד לצייר
איקס גדול וגורלי על משבצתה האחרונה של טבלת הייאוש הארוכה
שהיתה תלויה במטבח.
לקח לי זמן למצוא את הבניין. רוב השמות על תיבות הדואר היו
מחוקים, אך מבינהם לא התקשתי לזהות את כתב ידה - עגלגל ומסודר,
כתב שלמדתי לשנאו במשך השנים. חישוב מהיר של מספר הדירה שלח
אותי לקומה הרביעית, ושלט קטן שהכריז בשגיאות כתיב כי המעלית
מקולקלת הפנה אותי לגרם מדרגות מטונף, מסריח משתן. בעודי מטפס
כסהרורי, ראשי התמלא בשורות אינסופיות של אותו כתב עגול
ומסודר, צורחות לעברי מתוך הדף: 'התלמיד אינו מתאמץ מספיק!',
'גש אלי אחרי השיעור!!', 'נחוץ פירוט!!!'.
תהרגו אותי אם אני יודע איזה כוח נסתר גרר אותי באותו יום שבת
לחלק העזוב והמוזנח ההוא של העיר, לחפש את המחנכת שלי מכיתה
יב'. הדבר היחיד שאני יודע בבטחון הוא שברגע שקמתי, ברגע שתקרת
החדר האפורה שלי החליפה את השחור שעטף אותי בחמימות כל הלילה,
איזה קול קטן - אבל תקיף, עמוק בתוך ראשי, אמר לי שעוד לפני
שהיום ההוא יגמר אני עוד אפגוש אותה.
הצעדים שלי, איטיים ככל שיהיו, הדהדו על הריצפה המטונפת בדרכי
במסדרון הארוך שהוביל אל דלתה. אותו כתב מסודר הצהיר בביטחון
שאכן זה ביתה - היא שמרה על שם משפחתה, כפי שתארנו לעצמנו
כשהיינו בתיכון. לחצתי בחולשה על הפעמון, אך לא נשמע דבר.
לחצתי שוב בהחלטיות רבה יותר, אך העלתי חרס פעם נוספת. דפקתי
בחשש הולך וגובר על הדלת, מתפלל שהיא לא תהיה בבית, שלא תשמע
אותי, או אולי במקרה הטוב - שהיא שוכבת עכשיו על איזה שטיח זול
מצידה השני של הדלת, נרקבת, שכן על פי הריח ששרר במסדרון
האופציה האחרונה נראתה דווקא כסבירה ביותר מבין השלוש.
לא נזקקתי להמתנה ארוכה לפני שפניתי ללכת, אך ברגע שהפנתי את
ראשי נשמע קול שיקשוק שרשראות ופתיחת מנעולים מצידה השני של של
הדלת, אשר נפתחה לבסוף בחריקה.
למשפחת גולומב עבר מפואר בתחום העסקים. סבו של אורי החל לעבוד
כסבל בגיל 17 כשעלה ארצה, ובכסף שחסך הצליח לפתוח שנתיים לאחר
מכן חנות קטנה לקרמיקה. את ניהול הרשת הגדולה שצמחה מאותה חנות
קטנה העביר לבנו, שלקח את הרשת האזורית הצנועה והפך אותה
לאמפריית קרמיקה בינלאומית, בעזרת הרבה עבודה קשה, תרגילים
מלוכלכים, מתן שוחד ושיתוף פעולה צמוד עם המאפיה הרוסית -
קשרים שמעולם לא הוכחו בבית משפט. לפני רציחתו המסתורית, הצליח
להכניס את אורי - בנו - לפוליטיקה ( משיקולים מקצועיים ), וכעת
היה אורי בדרכו לבניין המפלגה.
אבא היה גאה בו...
בעוד הלמבורגיני השחורה מזגזגת בין המכוניות במהירות של 130
קמ"ש, נשמע קולו של יריבו הפוליטי מהרדיו:
"לאור כמה משברים אישיים וחילוקי דעות מקצועיים שעברו עלי ועל
משפחתי בשבועות האחרונים, אני מוצא את עצמי ניצב כאן על בימה
מכובדת זו, מתנצל בפני חברי למפלגה וציבור הבוחרים, על פרישתי
הבלתי נמנעת מהמפלגה. עלי להודות לכם, חברי המפלגה, ולמשפחתי,
על התמיכה שקיבלתי לכל אורך הדרך. אני משאיר אחרי הנהגה
חזקה..."
אורי בחר להחליש את הרדיו כשהחל הפרשן הפוליטי להסביר את מהות
פרישתו הלא צפויה של ראש המפלגה בשלב כל כך מתקדם במירוץ, בעוד
ברקע נשמעו קריאות מחאה מהקהל הגדול שנאסף במרכז המפלגה. הוא
חייך כשזיהה בזוית אינו את אחת התמונות שהחליקה מהמעטפה החומה
שנחה על הכסא לידו, בה נראה אותו יריב פוליטי מכובד מבצע מעשה
סדום בקטינה ממדינות חבר העמים - בת של חבר שהיה חייב לאורי
טובה.
מאבקו ביריב המפלגה הליברלית נמשך כבר עשרים שנה, והוא החל
לראשונה על רקע תקציב הממשלה. המאבק הסתיים בזמנו בניצחונו
המוחץ של אורי, כאשר הכנסת אישרה את הצעתו לצמצם את תקציב משרד
החינוך, וזאת בהיותו רק עסקן פוליטי באותם ימים. לעולם לא ישכח
את הרגשת העוצמה המשכרת כשעמד על דוכן הנואמים בטקס ההוקרה
לשבע מאות המורים המפוטרים. עדיין עולה בו חיוך כשהוא חושב על
האירוניה כשחילק בפנים חתומות על הבמה את ספרי התנ"ך ( שנתרמו
ע"י מוסד פוליטי אוהד ) לגברים ולנשים שבפעם הראשונה בחייהם
מצאו את עצמם מצידו השני של השולחן - בצד המקבל. שבוע לאחר
אותו טקס, לאחר שעשרות המפגינים שהתמקמו מול ביתו פוזרו
באלימות, נרשם בלחץ חברי מפלגה לרשימת הפריימריז.
היום, אחרי עשרים שנה ובשיא הקריירה שלו, הוא מביט לאחור,
ותוקפת אותו עייפות גדולה.
הוא מעיף מבט סולד בגבר העייף שנועץ בו עיניים מאיימות מהמראה
העליונה של מכוניתו החדשה - גם היא מתנה מחבר 'קרוב', בפסים
הלבנים שזרקו בשערו מוקדם מדי, בקמטים שחרצו את צידי פיו, והוא
לא מצליח למצוא דבר משותף בינו לבין אותו גבר שחוק.
מחשבות אלו ורבות אחרות חלפו בראשו כשהבחין לפתא במשהו על
הכביש. הוא אימץ את עיניו אך לקח לו יותר מדי זמן לאכל את
התמונה: אדם צעיר צועד לאחור באיטיות, ידיו מונפות לשמיים
בתפילה אילמת. הוא לחץ על הבלמים באלימות ברגע האחרון... כבר
היה מאוחר מדי.
זיהיתי אותה מיד, גם מבעד למעטה האיפור הכבד. לבושה היה מוקפד,
כמו תמיד, ונדמה היה שהפרט היחיד שהשתנה בהופעתה היה מקל
ההליכה שנדמה כי נשען עליה יותר משהיא עליו.
כשקראה בשמי בקרירות - קולה לא השתנה - חזרה אלי תמונה מהעבר:
קירות מתקלפים בצהוב מימסדי בחדר קטן ומחניק - מספר 34. ילדים
ישובים מורכני ראש מעל שולחנותיהם, מנסים להפנות את מבטם מהאשה
שעומדת מולם. היא לבושה שמלה ארוכה וסוודר, ומרצה בקול
מונוטוני כשלפתא היא עוצרת את שטף דיבורה ומזנקת על אחד
הנערים.
"למה אתה לא מסכם?!" היא צועקת על הנער. אני לא עונה, אך היא
לא מרפה:
"למה אתה לא מסכם! לא שמעתי, בקול רם שכל הכיתה תשמע!"
"עדיין מוקדם מדי המורה." אני ממלמל בכעס עצור.
"אתה תקום כשאתה מדבר אליי!" היא יורקת.
כשהתרוממתי התנשאתי כראש וחצי מעליה, כך שהתכופפתי קצת כדי
שאוכל ללחוש בארסיות לפרצופה:
"עדיין מוקדם מדי המורה!"
"על מה אתה מדבר, אולי תוכל להסביר לכולנו!" היא שואלת. אני
מיישיר אליה מבט ( היא שנאה כשעשו לה את זה ): "כשאנשים קטנים
כמוך עושים צל גדול, סימן שהשמש שוקעת... אבל עדיין מוקדם מדי
להתנהגות כזו ממך!" אני מסביר בקול רם וברור.
פניה נעשו אדומים, וידה הבזיקה בקשת אל פניי, מעיפה אותי
הצידה.
הלחי שלי בערה שבועיים לאחר מכן. יכולתי להרגיש אותה בוערת
כשעמדתי מולה אז, עשרים שנה אחרי אותה מהלומה.
היא פוטרה עוד באותו השבוע.
רגש האשמה רדף אותי במשך השנים, ובעודי עומד עכשיו מולה, אחרי
כל הזמן הזה, אני לא מוצא את המילים. אחרי כל החזרות שניהלתי
בראש, אחרי כל ההכנות לרגע הזה בדיוק, כל מה שאני מצליח למלמל
הוא "אני מצטער"... ותו לא. מילותי נשארו תלויות באויר כמה
רגעים לפני שקימטה את מצחה ואמרה בקול זועף: "אני לא יודעת על
מה אתה מדבר ילד! לא משנה מה אתה מוכר, אני לא קונה, עכשיו
תעוף מכאן לפני שאני מצלצלת למשטרה."
הדלת נטרקה בפרצופי ואחריה נשמעה סדרת שקשוקים ונעילות
מנעולים.
את הדקה שלאחר מכאן השקעתי בנסיונות להבהיר מבעד לדלת הנעולה
מי אני ומה מעשי כאן, אך ללא הצלחה.
"אני מחייגת עכשיו למשטרה." היא צעקה בהחלטיות מהצד השני של
הדלת.
וויתרתי.
השארתי את הזר השבור שהבאתי עימי על מפתן הדלת, וירדתי לאט
במדרגות. מצד אחד הרגשתי מאוכזב מהמפגש הקצר, שממש לא התנהל
כפי שראיתי אותו בעיני רוחי, אך מצד שני רווח לי קצת לעזוב את
החור המצחין בלי לקבל שעורי בית - אני יודע שעכשיו זה נשמע
מגוחך, אבל זה מה שעבר לי בראש כשיצאתי מהלובי המוזנח אל
הקרירות המפנקת של הרחוב. הספקתי לצעוד כשני צעדים לכיוון
מכוניתי לפני שזיהיתי את שמי נישא אל חלל האויר. הפנתי את מבטי
שמאלה וימינה, ושוב שמאלה, ולבסוף הרמתי את ראשי מעלה אל אחת
המרפסות הקטנות בבניין מאחורי, שם ראיתי את ראשה הקטן מבצבץ
החוצה. נפנפתי אליה בתשובה, והיא נכנסה פנימה, רק כדי לזרוק
אלי משהו מחלונה. אני זוכר איך עקב מבטי אחר החפץ השחור
שהתנפנף בטירוף באויר. הוא התעופף רחוק מדי ונאלצתי לסגת מספר
צעדים לאחור על מנת לתפסו, וברגע שסגרו עליו אצבעותי, נשמע
פיצוץ גדול מאחורי. הסתובבתי ונרתעתי לאחור ברעדה. בתוך ענן
עשן וניצוצות ניצבה מכונית שחורה, ומתוכה מתנשא עמוד חשמל.
העמוד עשה את דרכו עד אמצע המכונית, חוצה אותה באכזריות לשני
חצאים מעוותים ומעוכים.
אני לא זוכר כמה זמן עמדתי שם ברחוב, מביט באימה במראה במזוויע
ההוא, לפני שפרצתי בריצה הביתה, אבל אני זוכר היטב איך לא
הצלחתי לישון כל אותו הלילה, מריץ במוחי שוב ושוב את מראה הדם
הנוטף מהעמוד הארור.
עד היום, כשנה וחצי אחרי אותו יום מזוויע, עדיין עולה בי
צמרמורת כל פעם שאני עובר על פני ספר התנ"ך שנזרק לעברי
מהחלון. על צידה הפנימי של הכריכה מודבק דף קטן מודפס במכונת
כתיבה, האומר:
'תודה לך, על תרומתך ושירותך הנאמן לאורך השנים.
על החתום:
אורי גולומב'.
| 