אני לא יודעת כמה זמן ישנתי. כשהתעוררתי סרר בבית שקט. השקט
הזה הביא איתו תחושה של דיכאון ורייקנות בלי ידיעה על מה ולמה,
פשוט ההרגשה הייתה!
קמתי ועשיתי סיור בבית לבדוק אם מישהו נמצא, ממש לא הופתעתי
לגלות אין אף אחד בבית, זה היה משהו אופייני. אמא בטח עדיין
תקוע בעבודה ואחי בטח אצל חבר שלו או מזדיין עם חברה שלו. מצד
אחד מאוד אהבתי את הרייקנות הזאת בבית מפני שהיה לי את החופש
שלי ושאין אף אחד שידחוף את האף שלו לתוך החיים שלי, אבל מצד
שני הרגשתי רייקנות, כמו שהבית ריק ככה גם החיים שלי רייקים
ממשפחה ואין עם מי לדבר כאשר חוזרים מבית הספר ואין אף אחד
שידאג לך אחרי בית הספר. המחשבות האלה נורא דיכאו אותי ולא
רציתי להוית בבית רציתי לצאת לא משנה לאן, פשוט להסתלק! מסתבר
שהיום הולדת הזה לא הולך להיות משהו.
לקחתי את התיק שלי ואספתי את צרור המפתחות שלי מפני השולחן
והתארגני ליציאה . כאשר פתחתי את הדלת גיליתי שמונחת על
השטיחון הכניסה לבית מעטפה. הרמתי את המעטפה ובחנתי אותה עד
שנתקלתי במשהו כתוב.
"עברתי פה ואף אחד לא ענה לא אז מזל טוב ואני כתב אדבר איתך,
אבא."
בתוך המעטפה מצאתי סכום כסף. אני לא יודעת כמה אבל נמצאו שמה
שטרות שבטח הסתכמו בסכום חביב מאוד
-תודה אבא
אמרתי לאצמי בקול של חוסר הפתע. לא ממש ציפיתי ממנו ליותר.
לקחתי את הכסף ודחפתי אותו לתוך המעטפה ואת המעטפה הכנסתי לתוך
התיק ויצאתי מהבית.
נורא לא אהבתי את המתנות האלה של אבא וגם לא אהבתי את הדרך בה
שמר עלי על קשר ותיקשר. מאז שהוא עזב את הבית הוא בקושי מגיע
לבקר וכשיוצא לי לראות אותו זה בדךך כלל באיזה שהוא בית קפה
מחניק ולפרק זמן קצר וגם לא לעיתים קרובות. גם טלפונים לא הייו
שכיחים במיוחד. מאוד כאב לי שהדברים התגלגלו ככה, היה לי
ועדיין קשה לי לחיות עם אמא ששום דבר לא מסתדר איתה שכשאנחנו
מתראות זה בדרך כלל מסתיים בריב, ואח שחיי כמו חפף מקושט מהלך
על שתים ושום דבר פרט לעצמו לא מעניינים אותו. עניין אותי לדעת
למה אבא לא ממש טורח לישמור איתי קשר הרי אני דם מדמו.
יצאתי לרחוב, השמש כבר שקעה ופנסי הרחוב היו דלוקים. פשוט
הילכתי ברחוב בלי ידיעה לאן ללכת. אנשים חלפו על פני ממהרים
לכל מיני מקומות. לפעמיים כל כך קינאתי באנשים בחלפו על פני
ברחוב אפילו שלא הכרתי אותם. הפלאפון צלצל, הצלצול שלו הוציא
אותי מהמחשבות שלי.
- הלו?
- היי יולי זה אני יותם, מה דעתך להגיע לגן?
-טוב סבבה, אני ממילא סתם מסתובבת ברחובות.
-אוקיי, אז אני מחכה לך ביי.
-ביי
וואי השיחה הזאת הייתה ממשש קצרה ויותם נשמע לי מוזר. הייתה לי
תחושה שמשהו קרה לו, נבהלתי מעט. הכנסתי את הפלאפון בחזרה לתיק
והתחלתי לצעוד לכיוון הגן. כל הדרך לגן הרצתי במוחי כל מיני
דברים שיכלו לקרות לו הדמיון שלי פשוט התעופף לשחקים.
לבסוף הגעתי לגן ומצאתי את יום שוכב על הספסל שלנו, בידו
הפלאפון והיא מחסה את ענייו. התקרבתי אליו שמתי לב שהוא נרדם.
מתחת ליד שהסתירה את עניו, קרוב לעין הימנית שלו היה סימן
סגלגל אדום והשפה שלו דיממה מעט. הוצאתי מהתיק חתיכת טישו
וניגבתי את הדם. פעם ראשונה שראיתי את יותם במצב כזה. זה לא
היה מחזה שהייתי רגילה לראות יום יום, הייתי יותר רגילה לפנים
החלקות והיפות שלו.
-יותם תתעורר.
לחשתי לתוך האוזן שלו.
-מה? מה קרה?
קפץ יותם משיינתו ובדרך הדף אותי לרצפה.
-יואו, אני ממש מצטערת...
התרומם לאט ממשכבו כאשר על פניו מופיעה הבעה של כאב וסבל.
-אני בסדר אבל מה קרה לך? מה נכנס בך?
שאלתי אותו בתדהמה בזמן שהתרוממתי מהריצפה.


              ההמשך יבוא...