[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועיה וולק
/
גביעי אשל

הטלפון מצלצל. אני קמה ממקומי ברוגז, ניגשת אליו במהירות
ומרימה את השפופרת מכנה. "מה?" אני מסננת ברוגז אל תוך
השפופרת. "היי!", אני שומעת מהצד השני את קולה של טלי. "היי",
אני עונה לה ביובש. היא מייד מבינה. "הוא אמור להגיע, ההוא
שלך?", היא שואלת בהבנה. "כן", אני עונה לה, "הוא צריך להגיע
בכל רגע. ולא קוראים לו 'ההוא'. קוראים לו בן. בן צינוביץ'".
"וואו", אומרת טלי בהתפעלות, "איך גילית את השם שלו?". "פשוט
עשיתי חישוב של מספר הדירה שלו", אני מסבירה לה, "ירדתי לכניסה
של הבניין שלו ומצאתי את השם שלו. הוא גר לבד. אין לו חברה".
"איך את יודעת שאין לו חברה?", שואלת טלי, שנשמעת משועשעת מעט.
"כשאת מסתכלת על מישהו במשך שבועיים", אני עונה לה בקוצר רוח,
"את יודעת אם יש לו חברה או לא". "טוב, אז תהני", אומרת לי טלי
ואני מנתקת בלי להשיב. חמודה טלי הזו. אני אוהבת אותה. היא
תמיד הייתה החברה הכי טובה שלי. אני מתרחקת מהטלפון ומתיישבת
שוב מול שולחן העבודה שלי בדיוק מול החלון, מוכנה ומזומנה
לשובו של בן.
בן הוא השכן שגר בדירה שנמצאת בדיוק מול הדירה שלי בבניין
שמולי. המרחק בין הבניינים שלנו קטן יחסית, ככה שאם הייתי נורא
רוצה הייתי יכולה להעביר חוט בין הדירות שלנו והיינו יכולים
לדבר דרך גביעי אשל. ואם הוא היה ממש רוצה, הוא היה יכול למתוח
חבל ולעבור באמצעותו לדירה שלי כדי להגיד לי כמה שהוא מאוהב
בי. אבל אני עוד לא העברתי חוט עם גביעי אשל והוא עוד לא מתח
חבל ולכן אני צריכה להסתפק בינתיים בצפייה ממושכת בו. בדיוק
כשאני ממצמצת לרגע הוא נכנס הביתה. כהרגלו מדי יום הוא נכנס
ישר לחדר העבודה שלו, לעבוד על המחשב. חדר העבודה שלו נמצא
בדיוק מול שלי ולכן הנוף שיש לי מהחדר שלי מספק אותי. אני
נהנית להסתכל עליו כשצידו השמאלי מופנה אליי, בעוד הוא נמצא
ליד שולחן המחשב שלו שנמצא ליד הקיר הלא נכון ואני נהנית
להסתכל עליו מביט דרך חלונו, לפעמים בעצב ולפעמים בשמחה. אולי
הוא מתגעגע לחברה לשעבר שלו, או אל היום הטוב שהיה לו אתמול,
או אליי. לפעמים אני חושבת שהייתי עושה הכל בשביל שחדר השינה
שלו היה נמצא גם מול זה שלי, כדי שאוכל לזכות לראות אותו מתהפך
במיטתו בשנתו, חולם חלומות מתוקים עליי. אבל רצה הגורל והחדר
היחיד שיש לנו במשותף הוא חדר העבודה. ובחדר העבודה אי אפשר
ממש לראות דברים פיקנטיים. אני מתרוממת ממקומי, מקרבת את ראשי
אל החלון וקוראת "בן!", ואז אני מתיישבת מהר במקומי ומעמידה
פנים שאני עובדת על המחשב. בן מרים את ראשו, קם ומביט דרך
החלון. מבטו סוקר את העוברים והשבים ברחוב, מחפש את מי שקרא
לו. אני נועצת בו מבט מעבר למילים שנכתבות על מסך המחשב שלי.
אני כותבת לו שירים.
ביום שלמחרת אני פוגשת ברחוב את ציפי. את ציפי לא ראיתי כבר
שנים. בכל מקרה אחר היא הייתה יכולה לעניין אותי, אבל לא היום.
היום אני מאחרת. היא מתחילה לדבר איתי ואני מנסה להתחמק, מביטה
בשעוני מדי רגע. הזמן הולך ואוזל. הוא עוד מעט מגיע. היא שואלת
אותי איפה אני גרה עכשיו ואני עונה לה בקוצר רוח. "ברחוב
החלמונית?", היא שואלת בפליאה, "יש לי ידיד שגר שם. בן
צינוביץ'. את מכירה אותו?". "האמת היא שכן", אני עונה לה, "אני
מסתכלת עליו כבר שבועיים, דרך החלון, איך הוא עובד על המחשב,
איך הוא בוהה בקירות, איך הוא אוכל, איך הוא נושם, איך הוא
חושב עליי כל הזמן". "אז אתם מכירים?", שואלת ציפי, מבולבלת.
"לא", אני עונה לה, "זאת אומרת, הוא לא מכיר אותי. אבל אני
חייבת לזוז כי עוד מעט הוא חוזר מהעבודה". אני מתחילה לרוץ
לפני שציפי מספיקה להוסיף משהו. אני מגיעה הביתה באיחור. הוא
כבר בבית. אני מדליקה סיגריה. אני מוציאה תמונה ישנה של ציפי
מאחד האלבומים, מנסה להחליט אם לשרוף את התמונה או לקרוע אותה.
הטלפון בביתו של בן מצלצל. הוא עונה. אני יכולה לשמוע אותו
אומר "היי ציפי!", בשמחה מזוייפת של אדם שנאלץ לדבר עם ציפי
הקרצייה, ויש רק אחת כזו. מבטו נע ברחבי החדר מבולבל כשהוא
מקשיב לה. הוא מסתכל עליי עכשיו. אני מכבה את הסיגרייה שלי על
התמונה של ציפי. התמונה מתכלה במהירות באש. בן מסיים לדבר
בטלפון. הוא מתקרב אל החלון. אני מתקרבת לזה שלי. הוא מסתכל
עליי. אני מסתכלת עליו. הוא מחייך. אני מחייכת. הוא צועק לי
"יש אש בבית שלך!". אני צועקת לו "נעים מאוד, אני דנה!". הוא
צועק "תכבי את האש!". אני משיבה "באמת? גם אני שמתי לב אליך
כבר מזמן!". "הכל בסדר איתך?", הוא שואל וממשיך, "הלהבה
גדלה!". "אין בעייה", אני צועקת לו באושר, "יום שישי זה
מצויין!". "אל תזוזי!", הוא צועק, מחייך אליי מבעד למסך העשן,
"אני אתקשר למכבי האש!". הוא מרים את הטלפון ומחייג לציפי.
"נחשי מה?" אני רואה אותו שואל אותה, "אני יוצא עם דנה ביום
שישי". אני לוקחת את בקבוק המים שעומד על השולחן שלי ושופכת
אותו על התמונה. האש נכבית. בן שם לב לזה מייד. הוא מתקרב אל
החלון וצועק "הכל בסדר?". "גם אני אוהבת אותך!", אני עונה לו,
נשכבת על הרצפה ליד גביע אשל גזור ומתחילה לבכות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כל לובשי
התחתונים
האדומות הם בעלי
גלימות שחורות.
כל בעלי הגלימות
השחורות הם
שופטים.
המסקנה המתבקשת?


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/11/00 1:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועיה וולק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה