כל האנשים מתחבאים מאחורי חיוכים יפים,
וכל האכזבות מקבלות צורה של גולות צבעוניות,
וכל השאיפות, וכל הרצונות, הם רק דרך מנומסת לאבד את
העשתונות.
ומקבצים את כל הקליפות והחללים,
בתוך עולם אשר שייך לשייכים.
כולם צריכים לעשות מה שהם רוצים,
ולכן כולם התחילו לעשות, את מה שאמרו להם שהם צריכים לרצות.
ובינתיים בתוך עולם עיוור מואר,
עוצמים את העיניים, וחיים את העבר.
מדקלמים את ההווה,
וחושבים שהכל שווה לשם שיצא לזה.
וכל בני האדם, עני כאמיד,
עשו לנצח, כך יעשו תמיד,
ממשיכים במנוסה, לברוח,
למנוע את העתיד.
בשמחה הייתי עולה על הגלגל ענק,
נהנת מכל שנייה, חייה עד מחנק.
אבל מה לעשות, כך נועדתי להיות,
תפקידי זה לשתות שמן מכונות,
לגרום לאנשים האלו להמשיך לרצות להיות.
להמשיך ולגרום לגלגל להסתובב,
להרגיש חיובי עם הכאב, ועם מה שהם סוחבים בלב לא לב.
אז מקבצים את כל הקליפות והחללים,
בתוך ערך מוקנה של הוכרת החיים.
ולוקחים את כולם, את נפשם, את לבם,
ושמים את מוחם לרעות את עתידם.
ובתוך גדרות פרי טיפוחם,
מחנכים ומעצבים הם את עצמם,
בהתאם לציפיות של רועה עתידם.
מקצוע נעלה זה רעיית העתיד,
ידיעת העבר ההווה של התמיד.
וכך לכל דור, ישנה תזונה נכונה,
ובעזרתה, מהמרעה עוד תופק מכונה,
שבעזרתה יהפוך העולם לשלם,
כל אדם מאושר, ומי שלא, הוא אילם.
והשקט יסרור, ואחריו השלווה,
ולא יהיה עוד הבדל בין שנאה, קנאה, אהבה, גאווה, אכזבה... |