לי ולשקט שאופף אותי הייתה לפני כמה זמן שיחה.
ישבתי אז בחדר שלי, שמעתי מוזיקה, והיה נורא שקט, למרות שבעצם
היה הקול של המוזיקה.
משום מה בקושי שמעתי אותה בפעם הזאת. בכלל מישהו אמר לי פעם,
שאני נוטה לשתוק הרבה. עניתי לו אז שלפעמים הכי טוב זה לשתוק,
והכי כיף זה לשתוק עם עצמך. נסו את זה פעם. בכל מקרה, קיימנו
שיחה אני והשקט.
בשיחה הזאת שאלתי אותו למה אני תמיד מרגישה אותו, רודף אחריי
לכל מקום, ובכל מקום שיש בו  בעצם רעש, אני שומעת רק אותו, את
אותו שקט. "אנשים שומעים מה שהם רוצים לשמוע, תלמדי את זה. את
יכולה להיות במקום הכי סואן בעולם, על אמצע רחוב מרכזי בניו
יורק או בחנות מלוקקת בהוליווד, בכל מקום רועש שקיים בעולם,
ואת עדיין יכולה להיות את עם עצמך. רק את והשקט". "וזה לא
מרגיש לבד? זה נראה כ"כ לבד לפעמים", עניתי לו אני.
"כן, בטח, שקט יכול לתת תחושה של לבד. אבל הכל תלוי איך את
מסתכלת על זה.
אל תשכחי, שסה"כ את לא לבד, הרי השקט איתך. אולי הוא לא הפרטנר
הכי טוב, אבל את עדיין לא בודדה לגמרי, עדיין יש אותך והשקט.
אל תתעלמי ממנו לחלוטין" הוא ענה. "אתה יודע,שקט: למרות שאתה
בעצם שותק, אני שומעת אותך הכי הרבה. יש לך דברי חכמה. אתה
מלמד אותי הרבה דברים על העולם, על עצמי" אמרתי לו כעבור הרהור
קצר. "כל אחד לומד על עצמו בדרכים משונות" הוא אמר בחיוך. "רק
חבל, שקט, שאי אפשר לחבק אותך, אי אפשר לגעת בך. כדי לא להרגיש
כ"כ את תחושת הלבד. רק בשביל לקבל חיבוק" עניתי אני. "השקט לא
פותר את הכל, ילדונת. יש דברים שרק בני אדם יכולים לעשות. זה
תהליך כואב, זה תהליך ארוך ומאד מאד קשה, שאת כבר התנסית בו,
אבל בסופו של דבר כל אחד לומד מי הם הידידים והחברים האמיתיים
שלו. תנסי שלא לקבל חיבוקים מבני אדם שלא קרובים אלייך, שלא
באמת ידידי אמת שלך. כי אז שאת כן מקבלת חיבוק ממישהו קרוב
ואמיתי, אי אפשר להשוות בין התחושה. אני לא יכול להעניק לך
חיבוק, ילדתי, אבל אני יודע מההכרות הארוכה שלי איתך שאת את
החיבוק שלך תקבלי ותקבלי הרבה פעמים" ענה השקט. "אני פוחדת.
אני פוחדת, שקט. פוחדת מהלבד הזה, פוחדת מהבדידות שעוטפת אותי"
אמרתי בקול שבור. " את לא צריכה לפחוד. אנשים פוחדים רק מדברים
שהם חושבים שהם לא יכולים לעשות. אבל את יכולה לא להיות לבד.
את יכולה ועוד איך!!! כל אחד יכול שלא להיות לבד. הכל תלוי
בנו. אך ורק בנו. את לא צריכה לפחד מהלבד הזה. תסתכלי קצת
סביבך לעבר האנשים שלמדת שהם כבר אמיתיים ונאמנים, וכבר תראי
שאת לא לבד. זה נראה לבד, אבל זה לא" הוא ענה. "כנראה שאתה
צודק. יקח לי זמן להבין ובאמת להרגיש שאני לא לבד, אבל אולי
בסופו של דבר זה יקרה. תודה, שקט" אמרתי אני בחיוך קטן.
וכך הסתיימה השיחה שלי עם השקט. עכשיו אני יודעת, שאני לא לבד.
זה מרגיש לבד, אבל זה לא. ואם אני נתפשת מדי פעם לאותה בדידות
עמוקה, אני מנסה להתעודד, ונזכרת תמיד בשיחה עם השקט. תנסו
אותו פעם, הוא יכול ללמד אתכם הרבה דברים השקט הזה.