עשרים. קשה לתאר משהו ממש שונה ביום-הולדת הזה מימי הולדת
אחרים, אולי פחות מתנות, אין עוגה עם נרות, כבר פחות קריטי, לא
כמו המעבר  בין שלש לארבע או אולי תשע לעשר, יותר דומה להבדל
בין ארבעים ושבע לארבעים ושמונה, כבר לא כל כך שמח, עוד שנה
רחוק מהילדות עוד שנה פחות למוות, האם השנה שעברה, הייתה שמחה
מרעותה? האם הדברים ברורים יותר? טובים יותר? דיסק עטוף, שני
ספרים אולי גם חולצה, כמה כרטיסי ברכה עד 120, את העשרים כבר
עשיתי נשאר רק המאה.

עוד לפני העשרים, לא הצלחתי לקרוא. הספורים הפשוטים, נראו
רדודים מדי, ואלו הספרים הטובים, הקלאסיים, דרשו ממני יכולת
ריכוז, שלא יכולתי להסתדר איתה. וככה התחלתי עשרות ספרים,
כשהסימניה לא חולפת את עמוד עשר.

הייתי בדיוק בעמוד שבע, בעוד ספר אקראי, כשחבר שלי הפתיע אותי
פתאום, טוב לא חבר, יותר מהאלה שנגררים אחריך ואתה נגרר
אחריהם, כי אין לך מישהו יותר טוב להיות איתו. "אתה בא
למסיבה?",  שאל אותי מקוטע, רציתי להמשיך לקרוא, באמת רציתי,
אבל מסתבר שאני חלש יותר ממה שחשבתי, עוד נסיון פתטי לקריאה
כשלה, וכעבור רגע מצאתי את עצמי, סוגר את הספר ומצטרף לחברי.

כשהגענו, נזכרתי למה אני כל כך שונא מסיבות, כולם עם המראה
המתאים, וההאדרנלין בלב, ורק אני עם ג'ינס וטי-שירט, עם מבט
חסר הבעה, כאילו בכלל אין לי יום הולדת. לא צריך את זה, המח
ניסה לזכור את הכללים, איך להסתגל להרגיש חלק להינות, כולם
נראים שמחים, מה זה שמחה, ניסיתי לרקוד, צחקתי מבדיחה שמישהו
אמר, רק להרגיש חלק ממשהו, שתיתי בירה, שנים, אבל המח שוכח את
הכללים, המח מסתגר, ושוב בום, ההרגשה הידוע, אתה לא שייך, חייב
אוויר, חייב חמצן. יצאתי, הלכתי, חיפשתי כיוון שלא ראיתי, מקום
חדש, עזוב, שונה אחר. הגעתי לגן ילדים, מתקנים, קרוסלה, נדנדה,
נדנדת יחיד, כסא מחובר בשני חבלים, קורא לי, תבוא תעלה עלי,
תחזור לילדות, לפעם, עליתי עליו. התחלתי להתנדנד, בנדנוד
האחורי, מקפלים רגלים, בנדנוד הקדמי מישרים, זה נותן תאוצה,
זכרונות מגיל עשר, טכניקות שלומדים בילדות, בלי שיעור אחד של
פיסיקה, ומילים כמו כח משיכה וחיכוך, ונוסחאות, נוסחאות, כל
החיים נוסחאות הכל X ו- Y כל דבר בעולם נכנס לשם החל מגיל
מסוים, למעלה למטה, התאוצה עושה את שלה, גבוה צד אחד, גבוה צד
שני, מעניין אם אפשר לעשות סיבוב שלם, יותר מהר, בא ננסה, יותר
מהר, מהירות, קצת כאב ראש, מהר, מהר, גובה, אין חגורה, אין
קסדה, אין כריות אוויר, אין התהפכות, נדנדנה שמיועדת לילדים אף
פעם לא תתהפך, זה לא הוגן שתתהפך, ילד לא עשה שום דבר שבגללו
מגיע לו להתהפך, את המעשים הרעים, יעשה במודע בבגרות, ושם
יענש, בתאונות דרכים, בבנג'י בסמים, במשחקים של גדולים. גבוה,
יותר גבוה, טוב זהו, מספיק ריגוש ליום אחד, פחות מהר, פחות
גבוה, פחות גבוה,  נפסק נגמר, כבר לא כיף יותר, מספיק, לרדת.

ירדתי, יצאתי, הלכתי, זבוב, זזזזז... תפסיק! זזז.... די תעוף
ממני! נענעתי את ידי בעצבנות, אני שונא את הזבובים האלה, שאתה
מעיף אותם פעם אחר פעם, והם תמיד דואגים לחזור, להידבק, להציק.
בגיל מסוים, הדברים הגדולים לא משנים, אתה יכול להוציא אלפי
שקלים על ערב, על מוצר שאתה לא תשתמש בו לעולם, ולהתעצבן על זה
שדלק עלה בעוד חמש אגורות לליטר. זבוב קטן, יכניס אותך לטירוף,
ולא תבכה כשסבא שלך נפטר, אחרי שליווה אותך כל חייך, פינק
אותך, אהב אותך, חגג לך כל יום-הולדת, כמו שרק סבא יודע לעשות,
לאהוב, בלי שום תנאי, טוב אולי תנאי אחד שלא תיראה כמו פושטק
או משהו. בכיתי, אסור לבכות, ילדים בני עשרים כבר לא בוכים, מי
ראה מבוגר בוכה? כשאתה עובד, מפרנס משפחה, מוצא תחביב כלשהוא,
מתי תבכה, על מה תבכה, בכי מגיע כשאתה לא יודע מה קורה סביבך,
כשאתה פוחד, כשאתה לא מבין, כשאתה מרגיש ששום דבר לא בשליטתך,
ילד שחברים שלו צוחקים עליו, תינוק חולה שרוצה את אמא.
בדידות.

המח שולח אותות חשמל לכל חלקי הגוף, אבל הרגליים הולכות בלי
קשר, הם לא צריכות שהבוס יגיד להם מה לעשות. הרגליים כבר איבדו
אמון במנהיג, והם פשוט הולכות, לשום מקום, סתם בשביל ללכת,
להרגיש שצריך אותם, מסתכל בחלון ראווה, מחייך, לא מסיבה
מסוימת, סתם מעניין איך הייתי נראה אם הייתי שמח, חיוך אף פעם
לא התאים לי, חיוכים ומשקפי שמש, תמיד נראו רע עלי, לכן אני
בקושי שומר על תמונות, כל פעם שאני עובר על הכמה תמונות
ששמורות אצלי מהילדות, אני בז לחיוך המלאכותי שאני מנסה לעשות,
הרי אני זוכר איך הרגשתי שצילמו אותי, בטח מישהו העליב אותי
בדיוק, או התגעגעתי הביתה, בטח שלא נהנתי, אבל אז כיוונו
מצלמה, וחייכתי, המבוגרים המציאו דרכים לגרום לך לחייך, כשאתה
קטן, הם עושים לך פרצופים, אחר כך אתה חייב לומר  "CHEESE"
ותחייך בלית ברירה, בגיל יותר מאוחר, סתם תעשה חיוך מגניב כזה
של אחד מהחברה, אבל הוא אף פעם לא יהיה טבעי ובטח שלא אמיתי.
המשכתי להסתכל על החלון ראווה, נעליים, חולצות, פוסטרים של
דוגמנים ודוגמניות בערך בגיל שלי, לובשים מותג זה או אחר,
שמחים באמת שמחים, תפסיקו לחייך, תפסיקו כבר, אני גם רוצה
לשמוח, להיראות טוב ולחייך, להרגיש הכי טוב שאפשר, לחיות בעולם
שקרי מדומה, אבל שמח, מי צריך יותר מזה, קנאה, כעס, אבן,
להתרחק עשרה מטרים, להרים אבן, לזרוק הכי חזק שאפשר, אני לא
יכול, אני לא יכול, האבן לא תעזוב את ידי, גידלו אותי להיות
ילד מחונך, ילד טוב, נימוסי, אני לא מסוגל להרוג כלום, לא
מסוגל לשבור שום דבר. לרוץ, לרוץ, לא להפסיק, להמשיך לרוץ, מה
כבר נותר לעשות? רגע, אני מזהה את הבית הזה, הבית שלי, מטפס
מדרגות כמו פעם, מהר, לדלג על המדרגות, לקפוץ שתיים רצוף, שלש
רצוף, ארבע, אף פעם לא הצלחתי לקפוץ חמש בבת אחת זה הזמן לנסות
הכל, לבזבז את כל האדרנלין, מחליק, נופל על הגב, כאב חד, לא
בוכה, צריך הרבה יותר מכאב פיסי לגרום לי לבכות, אפילו לא
שברתי שום דבר, ממשיך לטפס מדרגות, מנסה שוב לקפוץ חמש מדרגות,
שוב נופל, חסר סיכוי, אני אף פעם לא אצליח, אף פעם. נכנס
הביתה, בית ריק, מדליק סטריאו, שם מוסיקה שאני אוהב, שירים
שהזכירו לי זמנים שכבר עברו שאף פעם לא יחזרו, אהבה ראשונה,
נשיקה ראשונה, חופש גדול, מרד ראשון, כעס, בכי, שמחה, לא מסוגל
לשמוע את השירים האלו יותר,  צריך משהו חדש, שיר חדש, תקופה
חדשה שמחה. להיכנס בין השמיכות, לנשום עמוק, לישון, לחלום על
דברים לא הגיוניים, דברים שמחים, נחמדים, לחייך, עוד 364 יום
לעשרים ואחד.