בפורים של 2001 התחפשתי לאדם מאושר. לא בדיוק התחפשתי. לא שמתי
בגדים שונים, אפילו לא הרכבתי משקפי שמש כתומות, התחפשתי
מבפנים. יצאתי ואמרתי לעצמי עכשיו אתה מאושר, עכשיו אתה נהנה
מהדברים הקטנים אתה נושם עמוק ומתחבר להכל. בעצם, זה בכלל לא
היה פורים, אבל ככה זה הרגיש אני משער. ואז יצאתי מהבית,
ואמרתי לעצמי שאיזה כיף לי שיש לי יום חופשי היום, וממש כיף
שאין לי דבר על הראש, ואני חופשי לעשות כל מה שאני רוצה. ואז
חשבתי לעצמי שאם נגיד אני אתחתן, יהיו לי המון אנשים להזמין
לחתונה, שזה ההוכחה לכך שיש לי המון חברים בעולם, ואז עברתי
ליד שטח פתוח כזה ליד פארק, ונזכרתי בבית קברות, וחשבתי שאם
אני נגיד אמות; והתקרבתי למכונית שנראתה ממש חשודה, ואולי היא
אפילו מכונית תופת, וקצת התרגשתי כי היה בזה מימד של סכנה
וטיפה הזעתי וניסיתי לחשוב שאולי לא כדאי להתקרב, אבל המכונית
ממש קראה לי והאדרנלין ממש זרם בתוך הגוף, ואנשים שמחים לוקחים
סיכונים ולכן הם תמיד מרוצים כי הם חיים על הגבול, והתקרבתי
למכונית, ממש נצמדתי אליה, רק שהיא לא התפוצצה;  שאם אמות,
יגיעו המון אנשים להלוויה שלי, שזה אומר שלהמון אנשים ממש אכפת
ממני, ויהיו מאד עצובים שעזבתי, ומעניין מי יבכה ומי סתם יהיה
אדיש, ומעניין מה יגידו עלי, ויכול להיות שיגידו שהייתי טיפוס
מאד עמוק וכאלה, ושכל דבר חשבתי , ומרדתי, וגם כתבתי סיפורים
שזה מעיד על עומק ומחשבה והמון רגשות, ובכלל היה ממש רגיש,
ומעניין אם הוא מסתכל עלינו עכשיו מלמעלה ומתגעגע אלינו וכל
מיני דיבורים בסגנון, ופתאום חשבתי שזה היה יכול להיות נחמד
מצד אחד למות, אבל מצד שני להסתכל על הכל מהצד, ולבכות, אבל גם
לחייך, ואז אולי להריץ אחורה ולחזור לחיים, ומעניין אם יהיה
אפילו אחד או אחת שבאמת לא יוכלו להמשיך את חייהם בלעדי, ולרגע
הייתי באמת שמח מול המחשבה הזאת, שמח בלי להתחפש אפילו.

והלכתי למכולת וראיתי את המוכר ונזכרתי שהוא היה המוכר במכולת
גם לפני עשר שנים, והוא נראה די דומה לאיך שהוא נראה עכשיו,
אבל הוא בטח צפה מהצד באיך שאני גדלתי מילד לאולי מבוגר קטן,
ובטח המון פעמים הוא ראה אותי אחרי זמן ממושך יחסית ובטח אמר
לעצמו שממש גדלתי וכאלו, ובטח חשב אם להגיד לי את זה, ולפעמים
אמר ולפעמים לא אמר.  קניתי גלידה, וישבתי על ספסל, והתמכרתי
לטעם, שהיה די טעים, כי נזכרתי שגלידה זה רגעים של אושר, והיום
אני מחופש למאושר, לכן אני צריך להשקיע גם ברגעים הקטנים, ופעם
חבר טוב שלי אמר לי שבסופו של דבר הדברים הקטנים הם אלו
שמשנים, ככה שגם אם אתה לא ממש טיפוס שמח, ואין לך נגיד חברה,
או כל מיני דברים גדולים כאלו, אבל יש לך זכרונות קטנים, או
אולי שיר שאתה אוהב או טיול שאתה זוכר או סתם שיחה שהייתה לך
פעם, אז זה גם טוב, כי דווקא את הרגעים הקטנים זוכרים, אבל אני
דווקא זכרתי את הגדולים, למרות שקצת חשבתי מתוק, אבל זה לא
חוכמה כי בדיוק ליקקתי גלידה, והיה ממש חם בחוץ למרות שהקיץ
רשמית נגמר, וזה היה מאד מרענן, אבל הגלידה נגמרה פתאום, ובכלל
לא היה לי חשק לעוד אחת. אז קמתי והחלטתי לעשות מצוות, כי
אנשים שמחים הם גם אנשים טובים שמפזרים את השמחה לאנשים אחרים,
עצובים, אז ראיתי אשה מאד זקנה והצעתי לה את עזרתי בחצית
הכביש, אבל היא סירבה, לא כי אני לא הייתי בסדר, אלה פשוט כי
היא הייתה ליד ביתה ולא הייתה צריכה בכלל לחצות את הכביש,
והרהרתי ביני לבין עצמי אם זה נחשב מצווה, כי למרות שלא ממש
עשיתי דבר, התכוונתי לעשות, והגעתי למסקנה שזה נגיד חצי מצווה,
שזה גם טוב, למרות שזה לא מצווה שלמה.

התחיל להחשיך, והחלטתי לעשות תחרות ריצה, כי אנשים מאושרים,
תמיד משתתפים בתחרויות ויש להם מלא הישגים, ואם אדם לא הכי טוב
בעולם, או לפחות בשכונה, במשהו, אפילו שטותי אבל משהו, אז הוא
לרוב עצוב, אבל מכיוון שאם הייתי מתחרה אם אחרים היה סיכוי
סביר להפסד החלטתי להתחרות מול עצמי. עמדתי מאחור סימון של
מרצפת רחוב, ואמרתי לעצמי, למקומות, היכון צא! ופתחתי בספרינט
הכי מהר שיכולתי, ודווקא רצתי מהר, יחסית אלי לפחות, וכל מיני
אנשים הסתכלו אלי, ובחורה צעירה אפילו שרקה לי וצעקה: "יותר
מהר, יותר מהר!", אבל אני התעלמתי ממנה, והתחרות הסתיימה,
ואפילו ניצחתי, וממש התרגשתי עד שגם נזכרתי שבמידה מסוימת גם
הפסדתי, בהתחשב בעובדה שהייתי היחיד שהשתתף, שזה קצת מצחיק,
וטיפה עצוב. ואחרי זה פתאום ראיתי, חבר טוב, וראיתי שהוא ממש
שמח לראות אותי, וזה לבד גרם לי לתחושה חמה בפנים, ופתאום נגמר
פורים, ולא התחפשתי יותר, ולרגע הייתי מאושר, אבל באמת,
והתחושה הזאת שרדה גם כמה דקות אחרי שהוא הלך, אבל התחושה
התחילה להעלם, והייתה לי החלטה קצת קשה לעשות, להתחפש שוב או
להיות רגיל, שזה לרוב להיות עצוב, וחשבתי שאם אני אוכל למלא את
חיי בהרבה רגעים כאלו אחד אחרי השני אז אני אהיה באמת שמח, אבל
כמה פעמים אפגוש במקרה חברים טובים, ובכלל אם זה לא ספונטני זה
לא כזה כיף, אז נגיד שזה לא אפשרי המחשבה שלי, ונהייתי טיפה
עצוב, אבל קצת שמחתי כי אני יכול דווקא לחבב, את הספונטניות
שתגרום לי פתאום לקצת שמחה, כי אם תמיד שמחים, אז לא נהיים
פתאום שמחים, ואי אפשר להגיד שהכל ברור וכאלו, כי בינינו רוב
הזמן לא שמחים, וזה טפשי לחכות למשהו שיקרה, ואז פתאום החלקתי
ונפלתי לתוך בוץ, וזה היה ממש מגעיל אבל קצת מצחיק.