היא ברחה. היא קפצה מעל תהומות. סתורת שער מתנשפת גופה דואב
עיניה כבר לא רואות פיה יבש אוזניה מצלצלות. זה רדף אחריה וזה
לא וויתר. זה היה אחריה.
היא צעקה! אבל אף-אחד לא הקשיב. אנשים חלפו ועברו. עננים
התקבצו בוץ התהווה ועצים התפרקו לחתיכות. היא ברחה וזה לא הניח
לה. הצילו, הצילו, אני משתגעת, היא שיחררה אנחה לרוח. רק הרוח
הקשיבה. הרוח פיזרה אבק וצמחים יבשים, הרוח שברה את האדמה,
הרוח נשבה ונבלעה באנשים, והרוח ליטפה אותה. הרוח נגעה בפניה
הרטובים וקיררה אותה. זה רדף ולא הניח.
זה הגיע אליה ושבר אותה היא כבר לא הייתה היא לא הייתה קיימת.
היא חזרה והתחברה היא התפרקה היא נבלעה באדמה וחזרה למקום אחר.
היא הייתה מתה וגם חיה היא רצתה  מנוחה רצתה לבכות רצתה ללחש
רצתה לצווח רצתה לרקוד רצתה לראות רצה חושך רצתה לא לרצות
יותר.
היא בכתה, בכתה, בכתה, בכתה ואף-אחד לא שם-לב, אנשים דרכו עליה
ואנשים עברו רצים הולכים עפים אנשים בוכים וצועקים, אנשים
קופצים אנשים עומדים אנשים נופלים.
היא עצמה את עיניה וחיכתה לזה. זה לא בא. ירח זרח, שמש עלתה,
והיא עדיין הייתה שם, שוכבת, רועדת, בוכה, הרוסה, שבורה
ורצוצה.
מתחת לעפעפים הסגורים לא ראתה כלום וזה מצא-חן בעיניה. היא
הייתה מטורפת והתענגה על זה.
"אני אוהב אותך." אמר מישהו מעליה. היא פקחה את עיניה וחיפשה
אותו עד שעיניה התמקדו בעיניו. "מה אמרת?" היא התפלאה שמיתרי
הקול שלה עוד קיימים. "אני אוהב אותך." הוא החזיר לה מבט נחוש,
בטוח בעצמו. "באמת?" דמעות הצטברו שוב בעיניה השקועות. הוא לא
השיב לה. הוא רק אמר: "את נראית נורא. מה קרה?" היא חיפשה
מילים, אבל הצליחה רק: "הייתי משוגעת."  "עכשיו את כבר לא?"
בתוך ראשה צצו עשרות תשובות אפשריות. "עכשיו אתה איתי." "לא,
אני הולך עכשיו." אמר והלך.