או: סיפור על לגלות את עצמך באמת

לדודו היתה תמיד פיסת רוק שהיתה יוצאת לו מהפה, וכל הילדים היו
צוחקים עליו כל הזמן ואפילו המורים היו כל הזמן מדברים עליו
מאחורי הגב, על זה שהוא 'ילד איטי' ושצריך להתנהג אליו יותר
בעדינות ויותר בסבלנות. וכל הילדים והמורים חשבו שדודו לא שמע
את ההערות, לא שמע שמדברים עליו מאחורה, אבל הוא שמע הכל.
נכון, לא תמיד הוא הבין על מה בדיוק דברו. הוא לא הצליח, למשל,
לקשר את המונח 'איטי' לגביו - אבל בסך הכל הוא הבין את
הקונטקסט. לא כולם אהבו אותו, לא כולם אהבו להיות בסביבתו, אבל
מאידך - כולם אהבו לדבר עליו, ולצחוק עליו, ולרדת עליו. ודודו,
שאף פעם לא היה לו חבר אחד טוב שהיה יכול לדבר איתו על זה,
ושההורים שלו תמיד היו בעבודה, רק ניגב את הרטוב מהפה שלו,
מודע לעובדה שבתוך שניה אחת פיסת רוק נוספת תשתחל החוצה.
פעם, בשיעור מתמטיקה, המורה שאלה את התלמידים כמה זה אחד ועוד
אחד. דודו הצביע, ואמר ש"עחד ואוד עחד זה אחתאשרה". אף אחד
אפילו לא צחק, כי כולם הכירו את הבדיחה, ולולא המבט הזועף מצד
המורה דודו לא היה יכול לנחש שטעה. אחרי השיעור אותה מורה ישבה
איתו קרוב לשעה ליד הלוח, וניסתה להסביר לו עם שרטוטים וציורים
ובדידים למה אחד ועוד אחד שווה שניים.
לפעמים אנשים ברחוב היו מצביעים על דודו, וצוחקים. אולי צחקו
על השיניים העקומות שלו, אולי על אותה פיסת רוק ניצחית, אולי
על הדרך המוזרה בה הלך ואולי על העיניים הקצת פוזלות. אבל
לדודו לא היה איכפת. "שיצחכו קמה שבע לאם", הוא היה אומר לעצמו
בשקט. "עני יודעה את מע שעני צריח לדאת, וזה מה שחשוב".
"מה שדודו היה צריך לדעת", כדבריו, היה שהוא היה האחד - כן כן,
האחד - שעומד להציל את כדור הארץ בבוא הצורך. כן, זה אולי נשמע
דמיוני ולא כל כך הגיוני, אבל דודו ידע שביום בו יתקפו חייזרים
אימתניים ורשעים את כדור הארץ במטרה לכבוש אותו ולהפוך אותו
לחלק מאימפריית הכוכבים הכבושים שלהם - הוא, ורק הוא, יהיה זה
שיוכל לעצור אותם.
הוא גילה את הידיעה הזאת מספר חודשים לפני שפלישה חייזרית כזאת
אכן קרתה - זה היה יום רגיל בחייו. הוא חזר מבית הספר הביתה.
אמא היתה בעבודה, אבא גם. הבית היה נעול, ולדודו לקחו כמה דקות
להזכר איפה הוא שם את המפתח (שסוף היה בתוך הכיס הימני של
המכנסיים, אבל דודו גילה זאת רק אחרי שכל תכולת התיק שלו היתה
מפוזרת על הרצפה). כשהוא סוף סוף הצליח להכנס לבית הריק, הוא
התיישב מול הטלוויזיה, פתח אותה על 'הופ' וניסה להתעלם מהקול
של אמא, שצעק עליו בדמיון: "הופ זה לא ערוץ לילדים בני 14,
הגיע הזמן שתתחיל לראות קצת ערוץ שמונה, תתחיל להחכים, אז אולי
גם הציונים שלך יראו יותר טוב ממה שעכשיו." הוא ניסה לשקוע
בעלילות של סדרות הילדים, אבל לא הצליח. מה שהוא כן שקע בו,
היו כל הצחוקים והדיבורים והלבד שהוא חווה מוקדם יותר, בבית
הספר. בשלב מסויים אפילו יצאו לו דמעות מהעיניים, אבל דודו מיד
ניגב אותם, כי לבכות היה רק לתינוקות, ואולי דודו היה מודע לזה
שהוא לא כל כך חכם, אבל תינוק הוא לא היה. אחרי חצי שעה של
בהייה בטלוויזיה ונסיון כושל לעצור את הדמעות, הוא נרדם.
בחלום שלו הוא ראה איש אחד, נורא גבוה ויפה ועם חגורה מזהב
וסרט כזה על הראש, בא אליו ואומר לו שהוא התקווה האחרונה של
כדור הארץ, ושיום יגיע בו גזע מרושע של חייזרים ינחת וינסה
לכבוש, ורק הוא - כן הוא - יוכל לעצור אותם. ודודו, שבחלומות
שלו תמיד היה מאוד מאוד חכם, וגם הרבה יותר יפה ממה שהיה
במציאות, רק העביר את ידו בשיער הבלונדיני שלו (שבמציאות היה
חום-שחור, וכל הבנות אמרו שיש עליו כינים), ואמר "אני מסכים
לקחת על עצמי את האחריות" (כשבמציאות הוא עדיין לא היה בטוח
לגבי משמעות המילה, 'אחריות'). ואז הוא התעורר, וכשהוא התעורר
הוא כבר לא רצה לבכות, כי הוא ידע שלמרות הכל - למרות הכל יש
לו ייעוד.
אז אולי הוא איטי, ואולי הילדים האחרים כל הזמן צוחקים,
והמורים מתלחשים, וההורים לא מתיחסים והטלוויזיה מסובכת מדי -
אבל זה יהיה הוא - ורק הוא, שיוכל להציל את הכוכב ביום הנורא
הזה של הפלישה. ומאז הוא לא היה מיואש, ולא היה על סף בכי, ולא
היה עצוב. כי הוא ידע, וזה הספיק לו.

ואכן, לאחר מספר חודשים - הפלישה הגיעה. צלחת מעופפת ענקית
וזהובה נחתה באמצע שום מקום, פתחה את דלתותיה, וממנה יצאו
עשרות חייזרים ירוקים שחיסלו באמצעות אקדחים חומים שירו קרני
אנטי-חומר את כל מי שניסה לעמוד בדרכם. הצבא האמריקאי ניסה
בהתחלה לעצור את החייזרים, כי היה ברור שהם לא נחתו על הכוכב
למטרות שלום, אבל הוא לא הצליח - ועד מהרה הדבר היחיד שנשאר
מהצבא המפואר היו כמה ניצולים - חיילים רעועים ומפוחדים שנאלצו
לבקש עזרה פסיכיאטרית כדי להתגבר על המראות הקשים אותם ראו
כשניסו להלחם בחייזרים. אחרי הצבא האמריקאי צבאות נוספים נפלו.
הרוסי, היפני, האנגלי, גם צה"ל, כולם נפלו כשניסו לעצור את
הפלישה.
בכל רשתות החדשות אמרו שזהו, ושנגמר, ושאין שום סיכוי ושכדאי
להתפלל ולהגיד יפה שלום לעולם. אבל דודו, שידע שהייעוד שלו
מתקרב ומגיע, לא האמין לכל זה. הוא רק ישב, וחיכה. חיכה שכל
הצבאות יכנעו, וישאירו את הצלחת המעופפת לבד.
ואכן, היום הזה הגיע. היום בו כל בן אדם עם חצי מח פועל פחד
מדי בכדי להתקרב לצלחת המעופפת. זוהי נשארה מבודדת במקום בו
נחתה, בזמן שכל המין האנושי ניסה לנחש מתי החייזרים המרושעים
עומדים לצאת מהחללית שלהם, ולהכריז על הכוכב האהוב עלינו כל כך
כשלהם.
כשהזמן הזה הגיע, דודו התגנב אל מחוץ לבית שלו ערב אחד (ההורים
לא שמו לב, הם אף פעם לא שמו לב), תפס אוטובוס, והגיע בסופה של
דרך ארוכה אל החללית. אף אחד לא ניסה לעצור אותו בדרך, אף אחד
לא ניסה למנוע ממנו להגיע לשם. כשהוא הגיע לחללית הוא לא התרשם
מהארכיטקטורה המדהימה, או מהסימנים המדהימים שהיו חקוקים עליה,
שהיו מצליחים להרשים כל חובב אומנות על פני כדור הארץ. ממש לא,
מה שהמח של דודו ראה היו הרבה אורות ועיגול גדול עם דלת גדולה
בתוכו. ולתוך הדלת הוא נכנס.
אם החוץ של החללית היה מדהים כל חובב אומנות, הפנים שלה היה
יצירת מופת ממש. קישוטים על הקירות, ועיצוב ארכיטקטורי כמוהו
עוד לא נראה בתרבות האנושית ה'מפותחת' שלנו. אבל זה לא מה
שעניין את דודו. עניינו אותו רק החייזרים. היו בערך עשרה כאלה
שהקיפו אותו, עם אקדחים כאלה בידיים, כולם מכוונים עליו. אחד
מהם אמר לו: "פלככגיםכגפככגפגכפגכחלדחידגכחפ", ואז כל האחרים
הנהנו וצחקו. אם מישהו היה מסתכל ממש מקרוב, הוא יכל לראות
שהחייזרים התחילו להדק את האצבע שלהם, על הדק האקדח. נראה
שמסעו של דודו עומד להסתיים. כמה חבל.
אבל רגע. גם כשדודו הבין שסופו מתקרב להגיע (בשלב זה הדקי
האקדחים היו כבר כמעט לחוצים. כמה מזל היה לדודו שלאקדחים
חוצניים יש הדק ארוך), הוא לא הסכים ללכת בלי להגיד את המילה
האחרונה. באקט של אומץ לא נורמאלי הוא הסתכל לתוך מנהיג
החייזרים לתוך בעיניים, לקח אוויר (מה שגרם לפיסת הרוק שלו
להכנס לתוך הפה, ואז לצאת ממנו שוב), ואמר: "עטם לו תצליחו
לנצח עת קדור הערץ, יע חייסרים מרושאים!". החייזר המפקד הרים
את ידו באוויר, זו בלי האקדח, כדי להורות לחייזרים האחרים
לעצור. האצבעות עזבו את ההדקים. החייזר אמר: "פפפךךךךךך
עככככיייחיי הנננחגחללךגמלךסכ", וכל החייזרים התחילו לצחוק,
צחוק גדול ומרשים ורשע וחייזרי כמו שלא שמעתם מאודכם. ואז
החייזר המפקד הצביע על דודו, שנראה מאוד עצוב משום מה, ואמר
לו, חצי צוחק-חצי אומר: "חחיעלעגיםפדגי דגככדגחל,ג". ודודו,
שעכשיו הגיע הזמן לגלות שהבין את שפת החייזרים, ולמעשה אף דיבר
בשפה זו בעצמו כשהיה קטן יותר, וכל המבוגרים היו מודאגים ואמרו
שהוא אולי אוטיסט ומדבר בג'יבריש ובדקו אותו כדי לראות אם יש
לו פיגור שכלי (אז גם הרופא הדביק לו את הכינוי שנשאר איתו עד
היום - "איטי"), דודו השפיל את הראש שלו. לפיסת הרוק הצטרפה
דמעה, ודודו יצא מהספינה. כמה שניות לאחר מכן הספינה המריאה
לאוויר, תוך כדי שהיא האירה אורות מוזרים לכל כיוון ועשתה קול
של 'שווווייייייישששש'. האיום החייזרי על כדור הארץ עבר. דודו
הציל את כולנו.
היו חגיגות. והיו ברכות, והיו כתבי טלוויזיה שרייאנו את דודו
וקראו לו 'גיבור כדור הארץ', וכל הילדים בכיתה הפסיקו לצחוק
עליו, וגם המורות התייחסו יותר יפה, והכל היה טוב ויפה ועל פני
השטח דודו היה צריך להרגיש - בפעם הראשונה בחייו - ממש טוב עם
עצמו. אבל לא כך היה הדבר. להיפך. דודו, שעד עכשיו הרגיש יחסית
בסדר עם עצמו, הלך תמיד עם הראש למטה, ועם דמעות בעיניים, וגם
כשהכתבים באו לראיין אותו הוא רק אמר להם 'אזבו אותי, עין
תגובה".
כי למרות שהיה 'גיבור כדור הארץ', ולמרות ששינה את הגורל של
הכוכב עליו אנו חיים, ולמרות שגירש מכאן גזע איום של חייזרים
רשעים שהיו הורגים את כולנו, למרות כל זה, הוא ידע מה הוא
באמת. בלילות, בסיוטים שלו, הוא ראה את מנהיג החייזרים, מצביע
אליו, צוחק, ואומר לו: "אז מה, הם שולחים ילד מפגר (והוא הדגיש
את המילה מפגר, בשביל לפגוע) כדי לעצור אותנו? חה חה חה חה חה,
אולי הבני אדם האלה יותר אידיוטים ממה שחשבתי. בואו, חבריי
החייזרים. אין לנו מה לחפש בכוכב מלא מפגרים כמו זה שעומד
לפנינו. תראו איך הוא עומד, עם הרוק והמבט הזגוגי בעיניים.
בואו נעוף מפה, נמצא לנו כוכב יותר אינטלגנטי. ואתה (הוא פנה
אל דודו), אתה, רד מהספינה שלנו. אתה עוד עלול להדביק אותנו
ב... בטפשות שלך. חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה חה
חה חה."
ואז דודו תמיד מתעורר, ורוצה לבכות, אבל לא יכול. הוא רוצה לתת
לדמעות לבקוע את מחסום העיניים, לרדת, לשחרר את הלחץ. אבל הוא
ידע שגם אם יבכה, זה לא ישנה דבר. הוא טיפש, הוא מפגר, זה מה
שהוא באמת, ושום דבר לא יוכל לשנות את זה, אבל למרות כל הייאוש
וכל הטיפשות וכל ההבנה הנוראית, הוא לא תינוק. ורק תינוקות
בוכים.