[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אוף. המגף הזה לוחץ לי. כמובן, הייתי חייבת לרכוש מגפיים שיכלו
להיות מונומנט זיכרון למגדלי התאומים.  אני נעצרת לצורך
התייצבות, מתפללת שלא יתרסק לתוכי איזה מטוס טועה. זה באמת
יהיה חבל, אחרי כל המאמץ שהשקעתי בהופעה הזו. (שיט, נכנס לי
החוטיני לתחת, ולמה אף אחד לא טרח לספר לי שמכנסי עור הם בלתי
עבירים לחמצן?)
יפה, התור מתקצר. אני לובשת על עצמי את ארשת הפנים שקניתי
במיוחד לאירוע , הבעה בנוסח: "אני הדבר הכי סקסי שת"א הוציאה
מבין ידיה, ואתה תעשה טעות מרה אם לא תכניס אותי", ושולחת
לסלקטור זוג עיניים מפלרטטות. הסלקטור עובר על פניי כאילו
הייתי אוויר, ומסמן בידו לבלונדה הטלוויזיונית שמאחוריי.  היא
עוברת בריחוף על פני הקהל, ונכנסת בין הדלתות תוך כדי שהיא
שולחת נשיקות אוויריות לכל דמויות המפתח בסצינה.
אני אולי הובסתי במערכה , אבל עוד לא הוכרע הקרב.  אני פותחת
כפתור נוסף במחשוף, ובתנועה כמעט שרירותית, אני משחררת את
הסיכה בשערי ונותנת לו לצנוח באיטיות על גבי. ניחוח השמפו תופס
את תשומת ליבו של שומר הסף והוא מפנה את מבטו אליי. לבי מחסיר
פעימה. ידו מושטת באיטיות לעברי, מסמנת לי לעבור. אני מחייכת
ומתעכבת קלות, כאילו יש לי את כל הזמן שבעולם. שהוא יחכה לי ,
למה לא? בצעדים בטוחים שאני שומרת במיוחד לאירועים מסוג זה,
אני חולפת על פניו ונכנסת לאולם.

בפנים מכים בי עשן הסיגריות והלמות בסים פועמים. האדמה רועדת
מתחת רגליי ? או שמה העקבים המוגזמים שלי בוגדים בי ? במוחי
רצות כותרות העיתון של מחר: "צעירה תל אביבית מצאה את מותה ,
בשעה שנפלה מגובה העקבים שלה". מבט מהיר סורק את השטח. ברמן
חתיך מימין. רשמתי לעצמי. משמאל מתקרבת אילנה. זה הזמן להסתובב
כאילו לא הבחנת בה. אני זזה לאחור רק כדי להיחסם ע"י גברתן
גבוה ולא מוכר שחוסם את דרכי.  "זוז, אתה מפריע לי, חייבת
לברוח", אני מספיקה לפלוט. מאוחר מידי . אילנה כבר פה, מושכת
בשרוולי כמו ילדה בת ארבע, תוך כדי שהיא מחמיאה למגפיי ,
וסורקת את לבושי. אבוד לי. "אז מה?", היא מצייצת בקולה
הצווחני, "גם את פה, הא?". ממש שרלוק הולמס. "כן...אני פה",
אני עונה ביובש.  "גדול!" היא צורחת. "מסיבה גדולה, כל הסצינה
הגיעה. גם ראיתי מצלמה מגיא פינס". ממש מסעיר. אין כמו עוד
מסיבה חסרת טעם שהופכת לאייטם טלוויזיוני. "כפרה", היא מצייצת
,"את חייבת לחייך, נשמה, איך תצודי ככה, עם הפרצוף החמוץ
הזה?", היא מזייפת חיוך רגיש ומוסיפה, "מלא שווים פה, אחותי,
אפילו ראיתי את תומר".
אה הה! ידעתי שהפוסטמה נדבקה אליי מסיבה מסוימת. רצתה לראות את
תגובתי. אני מתאמצת לשמור על הבעה שלווה, אבל מה לעשות, אני
מרגישה את אנטנת  הרדאר שלי עוברת להקשב מתוח. "יופי", אני
מתאמצת לסגל לעצמי פרצוף אדיש.

איך שהוא אני מצליחה להשתחרר מלפיתת החנק של אילנה ועוברת
לסריקה יסודית של החלל. המשימה: איתור מיידי של תומר והתבייתות
לופתת.  עשרים דקות עוברות. אין סימן לתומר בשטח. הלב מוריד את
קצב פעימותיו ואני חוזרת למצב של שוטטות אדישה. משעמם .
מתיישבת על הבר ומזמינה את המרטיני שלי. הברמן החתיך  קורץ,
אני עונה לו בחיוך הביישני שלי. תמיד טוב להתחיל במראה
הביישני. אחר כך כשתזייני להם את הצורה , הם יהיו מופתעים איך
יצאה כזאת זונה מהוללה מהמדונה החסודה שהם הביאו הביתה. זה
תמיד מחמיא להם לאגו.
אני שולפת סיגריה. שני מצתים נשלפים לעברי. האחד, של הברמן
המהולל. את השני אני לא מזהה, מבטי עוקב לאורך היד, אל עבר
הכתף השרירית, ועד שקע הצוואר שגורם ללבי לקפצץ כמו הינדי על
גחלים. לעזאזל. זה תומר. תפס אותי לא מוכנה. אני מרגישה את הלב
מתנתק ממקומו וצונח לתחתונים. תומר חושף חיוך מלא שיניים
בוהקות, גורם לי להצטער שאני לא שיננית. ניקוי יסודי הייתי
עושה לו בחלל הפה, רק עם הלשון שלי. אני בולעת את הרוק
ומחייכת.
"אז מה?", הוא נותן בי מבט בסגנון יאיר לפיד/בראד פיט/פאקונדו
ארנה ,השמור רק לו, "אז גם את פה?" .וואלה, עוד שרלוק הולמס.
"כן", אני עונה לו בחיוך מיס יוניברס שסיגלתי לעצמי.
"לבד?" הוא שואל. "לא, עם ידיד" אני משקרת במצח נחושה. מה
לעשות, מצבים נואשים דורשים פתרונות נואשים.  "ואיפה הידיד?"
(הוא לא מוותר). "מסתובב" אני עונה . (גם אותי לא יכניעו
בקלות). "אני במקומו, לא הייתי משאיר אותך רגע לבד". הופה.
מתחמם. לבי דופק לשמע המחמאה המיוחלת. "למה?" אני שואלת
בהיתממות. "כי הוא משאיר פתח לבחורים כמוני לבוא ולחטוף אותך".
חברים! טאוצ דאון! תחטוף אותי!!! זועקת השרמוטה במוחי.  אבל
אני מצליחה להציל מתוכי רק הסמקה מפלילה.
תומר מניח ידו על כתפיי בטבעיות ומזמין שתי בירות. לשנינו ברור
שה'ידיד'  לא ימצא את דרכו חזרה אליי. תומר מניח יד על ירכי,
מבעד לעור השחור אני מרגישה את החום ממיס.
אנחנו פוצחים בשיחת שנינויות קולחת , כיאה לאירוע. אני מרגישה
כמו בדו קרב של סייפים, כל פעם אחד מאתנו מבצע תקיפה ודוקר. לא
מסירים את העיניים זה מזו. בולעים זה את זו במבט. טיזינג. איזה
אושר עילאי. אני חושבת לעצמי שבני האדם המציאו להם שפה , רק
כדי שיוכלו לחרמן אחד את השני במילים. אני כבר בוחרת בלבי את
המילים המתאימות כדי להזמין אותו אל דירתי ולבצע בו את זממי
העתיק. כולי מתרגשת לקראת הצעד האמיץ.
תומר ,בפתאומיות, מסיט את מבטו ממני ועוקב אחרי נקודה אנונימית
שמתנהלת מאחוריי. אני מפנה את מבטי, ומבחינה בה גם. איך אפשר
שלא.  כלבה כוסית. מהזן המסוכן ביותר. ילידת 83. בציר משובח
היה 83, הוליד ים של נימפומניות בעלות חזה מזדקר. כל אחת פאם
פאטל, כל אחת יודעת את העבודה מגיל 12. כוסיות בנות 18, עושות
לי חשק  להרוג.
תומר מרוכז בה לחלוטין. ידו נשמטת מירכי. הקסם אבד. הוא מתרומם
מכסאו באיטיות. אינו מעיף מבט לכיווני. חוצה את קהל הרוקדים
ומפלס דרכו אליה. היא בתגובה שולחת אליו מבט ביישני. היי! יא
זונה ! זה הטריק שלי ! הוא לוקח את ידה ומנשק. גם כן אביר. לך
איתה , יא אפס.  גם היא תהיה יום אחד בת עשרים ושמונה, גם לה
יצנח הציצי, אל תדאג.
הוא מהופנט לחלוטין. אני מאבדת את סבלנותי. לא עוד כוסית בת 18
תיקח את מקומי. זהו זה. זה הזמן לעשות מעשה. מישהי צריכה לנקוט
עמדה פה. ואם צריך זו תהיה אני. כי סבלנותי פוקעת, וגם החוטיני
שלי פשוט מוציא אותי מדעתי.

אני לוקחת את התיק הקטן שלי , מוציאה שטר של מאה ונותנת לברמן.
תומר ועיני העגל שלו, עוד השאיר אותי עם החשבון. מחזירה את
העודף לארנק. תוך כדי מישוש אני מרגישה מתכת קרה בתחתית התיק.
שכחתי שהבאתי את זה איתי. חיוך זדוני עולה על שפתיי.
אני מתקרבת בצעדים איטיים אל הזוג מזיל הריר. תומר קולט אותי
פתאום. מחייך חיוך נבוך. מנסה למלמל משהו, אבל משתתק כשהוא
מזהה את המבט ההחלטי בעיניי. אני שולפת את האקדח הקטן מהתיק .
הכוסית הצעירה משתתקת. חיוכה תלוי קפוא על שפתיה. ריח שתן חריף
עולה באפי. מבט חטוף אל עבר מכנסיו של תומר מסגיר את הסיבה.
אני מצחקקת. החיוורון על פניהם של הזוג ההמום בולט היטב לאור
האולטרה סגול.הקהל מסביב עסוק בענייניו, איש לא מבחין בדרמה
הקטנה שנוצרה על רחבת הריקודים.
אני מכוונת את האקדח הכסוף שלי אל בין רקותיה של השרמוטה.
ירייה. שרמוטה אחת נפלה. מיליון מור טו גו.  אני מנצלת את
ההמולה שנוצרה כדי להתחמק החוצה בצעדים מהירים. משאירה מאחוריי
המולה צווחנית במיוחד.

בחוץ אוויר נקי. אני שואפת אל בין ראותי את הקור המקפיא
ומדליקה סיגריה...




מוקדש באהבה לעידו מיי בסט פריינד... חובב קטינות מתוק שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נמאס לבהות
מצמוצים הגיעו







עפיפון אנושי


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/1/02 1:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לורי לי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה