"הגיע הזמן." ירון דיבר לשפופרת הטלפון בקול חלש אבל נחוש.
"אני מוכן בשבילו, רק שיבוא." "אולי לא כדאי..." נשמע קול
ההגיון של חברתו רינת.        "זה סתם כלב חולה, העירייה תתפוס
אותו." היא אמרה בניסיון לשכנע אותו לוותר על הרעיון. "אין
סיכוי" הוא הגיב. "הדבר הזה כבר תקף יותר מפעם אחת, ואת זה אני
לא מוכן לסבול" הוא פתח קופסת נעליים שהוציא ממתחת למיטה
והסתכל על תוכנה. "ירון! אתה מגזים, אני בסדר גמור." היא
ניסתה. "זה רק במזל. אני החלטתי, הוא הולך למות, ואני יודע
בדיוק איך..." הוא החזיר את השפופרת למקום והתחיל להכניס קליעי
כסף לתוך אקדח הריוולבר שלו.

ירח מלא. עננים מעטים ריחפו בשמיים. הוא התחיל בריצה קלה, האט
להליכה מהירה, ולבסוף הליכה רגילה. עם כל צעד הוא הוריד את
הקצב, וכשהגיע לשער הפתוח של בית הקברות הוא התקדם כמו אסיר
שעושה את צעדיו האחרונים בדרך לכסא החשמלי. הוא עצר לזמן ארוך
במיוחד לפני השער, כמעט מתחרט על הרעיון. אז הוא שמע יללת זאב
מקפיאת דם.
"זה רק תנים" זה בטח מה שרינת הייתה אומרת. אבל היללה שהייתה
מפחידה מהמקום את כל המטיילים הליליים (בני אדם וחיות כאחד),
רק חיזקה את נחישותו. הוא עשה את הצעד והתקדם במהירות והחלטיות
לכיוון מרכז בית הקברות.

אמנם הוא ידע שלא יוכל לברוח משם אם הדברים ישתבשו, אך
האדרנלין מילא אותו ברוח קרב, והוא התכונן לקרב יריות סופי
בבית הקברות, בדיוק כמו ב"טוב הרע והמכוער". הוא עמד ברחבה
באזור מרכז בית הקברות, והסתכל סביבו. הוא הוציא את האקדח ובדק
את הקליעים. שמונה כדורי כסף. עניין יקר, אבל בשביל לחסל את
היצור הזה, כסף לא היה בעיה - הוא היה הנשק.
הוא שמע משהו מאחוריו. בום! הוא שחרר ירייה לשיחים, והספיק
לייצב את עצמו מההדף בזמן לראות חתול שחור בורח מהמקום.
"אוקיי" הוא אמר לעצמו "רק להירגע. סביר להניח שהיצור לא בכלל
לא יבוא הנה..."
הוא שמע יללה נוספת מהדהדת בבית הקברות. "הוא כאן" ירון לחש
לעצמו והרים את האקדח מולו. הוא קלט משהו זז בזוית העין. הפעם
הוא היסס כדי להסתכל על המטרה. היה זה יצור אפור בגודל של דוב.
היצור התחיל לרוץ לכיוון שלו במהירות, מדלג על מצבות בדרכו,
זוג עיניים צהובות ומטורפות נעוצות בו, והוא כמו טרף עומד שם.
הוא התחיל לירות, ולא יותר משלוש יריות השתחררו לאוויר לפני
שאחת פגעה. היצור נרתע לאחור תוך כדי ריצה ונפל לאחור על אחת
המצבות. הוא התקרב בזהירות, אקדחו מושט קדימה להסתכל על הגופה.
שם היא שכבה, בשלולית דם על המצבה, טיפות של דם זולגות מהפה
הפעור. "רינת? אבל איך?" הוא אמר בחוסר אונים גמור. ואז
המחשבה הנוראית במוחו התחלפה לאחת נוראית הרבה יותר.
הוא הסתובב לאט לאט, וראה מאחוריו בדיוק מה שחשב שיראה, פי כמה
יותר גרוע:
איש הזאב עמד על רגליו האחוריות, כשהוא חושף שיניים ומרים את
ידיו מלאות הציפורניים החדות לתנוחת תקיפה. ירון קלט שהוא
מחזיק אקדח ביד, וירה ירייה אחת לכיוון היצור. הוא התחמק בין
המצבות, רץ מסביב לרחבה שבה עמד ירון, מתחמק מתחת למגינים
משיש. ירון שמר אותו מתחת לכוונת.
בום! בום! שתי יריות נורו, ושתי מצבות נפגעו, רסיסים של שיש
ואבק לבן התפזר לכל עבר. ירון סרק את השטח במהירות בניסיון
לגלות את המפלצת, כשלפתע הוא הרגיש נשימה כבדה מאחוריו. הוא
הסתובב והרים את מבטו. היצור חשף שיניים במין חיוך זדוני,
עיניו הצהובות השטניות נעולות בעיניו של ירון, אור חולני בוהק
בהן בשילוב עם מבט רצחני. כל הפחד שהיה בבית הקברות היה מרוכז
כולו בירון באותו רגע. לשניה אחת ארוכה, שני היצורים עמדו זה
מול זה ברחבה, כל צד מכין את הנשק שלו למכת המוות הסופית. בלי
לנתק את מבטו מהעיניים השטניות, ירון סחט את ההדק של האקדח...