בעוד סמטה מלוכלכת הוא סוטר לפניה. זה לא עזר, וזה לא יעזור.
הוא גומע עוד מעט מהמשקה ההוא. קוקה-קולה, למקרה שתהיתם, סביר
להניח שטעיתם, השנאה כבר כלולה בפנים. הוא עולה לביתה, היא כבר
לא זוכרת ממתי הוא לא ביתו. הם נכנסים פנימה, הוא מניח את
מעילו על השידה. היא מתקדמת בחשש. הוא סוגר את הדלת, ומפליא בה
את תסכוליו. מכה אותה עד זוב דם, שורט וגונח. באגרופיו הוא
מבריש את עיניה בצבעי פסטל. ביריקותיו הוא משליט בה את יגונו.
הבכי כבר מצא את דרכו מנפשו המעורערת לפיו הקשוח-למראה, והוא
בוכה ומכה. כמה יפה היא אותה אישה, כמה עדינה ושברירית. אך הוא
נוטל ממנה את כל יופייה וקסמה. אמן שונא נשים ישמח על ניפוץ
סמל השלמות הזה, נער רגיש מן הסתם יזיל דמעה, מבקר קבוע
במוזיאוני נשים יחשוב שזהו ונדליזם לשמו.

בקומה מעל כותב חסר יכולת מקיש בעצבנות, משרטט לעצמו גיבורים
סוריאליסטיים, הנוכחי כרגע מנהל רב שיח עם תושבי האקווריום
שלו. כמה בנאלי לכתוב על אותם מנותקי מציאות, כמה קל לירות בהם
בסוף הסיפור. כמה נדיר לחוות טירוף אותנטי, בגוף ראשון.
הוא מתרווח בכיסאו, הוא גמר לכתוב, מחר יבואו התרועות, עוד
תהילת אתר, בדרכו אל תהילת עולם.

ימינה לשמאלו, ישנה משפחה. ארבעה נפשות, שלושה מהם ישנים. רק
האב מקיש על השלט במונוטוניות, אחוז תזזית בידו ושאר גופו
מנוון. על פרצופו מרוח מבט חסר יכולת. בשתיים בלילה הוא חוזר
להיות הזומבי שהיה לפני שהתחיל לדאוג ליוצאי חלציו. יש עוד סרט
אקשן טוב בטלוויזיה, איזה ערוץ הסרטים, הוא כבר עבר לדיגיטלי.

מתחתיהם, נפלאים להם, גמורים תשושים שני אוהבים צעירים. ריח
אהבת תום באוויר נישא. או שבעצם עוד סטודנט גמר להשחיל את נערת
השבוע שלו, היא מתכרבלת לידו, הוא מתרווח בסיפוק, מעשן עוד
אחת, ויוצא לעוד סיבוב, ריח זרע טרי ומלוכלך נישא באוויר.

למטה, בקומת הקרקע עדיין פועלת לה פיצוציה, בשעות הלילה הקטנות
המוכר מנסה לגרד עוד כמה שקלים. הוא צועד בדריכות הלוך ושוב
ברחבי החנות, לוקח בקבוק בירה לדרך. מגיף את תריסי הברזל
ונועל. חוזר הביתה, בעוד ארבע שעות הוא חוזר למרוץ, תחת כרסו
העבה והשעירה הוא מספק לעוברי אורח עוד סיגריות וחטיפים.

כמה מטרים מעל עוד אישה בהתהוותה שותה כוס קפה וזורמת לתוך ספר
שלא נגמר, בלילה שלא נגמר, מחר היא תצא לעוד ראיון עבודה,
ובערב איזשהו בחור שאפתן ירואיין על ידה, על כוס קפה , בתהליך
בלתי נגמר של סריקה וניפוי. במטרה למצוא משהו, היא עלולה לגמור
כמו אחת מנשות הבניין האחרות.

מוזיקה מלנכולית שואבת את בן השלושים בקומה האחרונה, הוא יוצא
שוב למרפסת שלו, מעניין אם שוב פרחו בו איזשהם מחשבות
אובדניות. הוא יודע שלכאן ולכאן, הוא רק נתון סטטיסטי, כל מה
שהוא יכול לעשות זה רק להוסיף תואר לשם שלו. הוא רק יכול לבחור
אם יהיה זה כזה שלומדים לו שנים, או כזה שבא רק אחרי ניסיון
מוצלח לסיים את אותם שנים.

חתולי רחוב ממהרים לשום מקום, רודפים אחרי מטרות דמיוניות,
אפילו הם מצאו להם פיסת סוריאליסטיות אורבנית, או שהכל בעיני
המתבונן.
ואולי המתבונן כבר צריך לישון.
לילה טוב.