ישבתי מול המחשב, האזנתי למוזיקה. האינטרט היה פתוח וגם
האיסיקיו.
ברמקולים נשמע קול מוכר, נשלחה אליי הודעה.
"היי" זה היה  Lonlyness , כך לפחות הוא כינה את עצמו. החזרתי
לו תשובה, שאלתי מה נשמע, "הכל טוב מה איתך?" הוא ענה. עניתי
שהכל בסדר למרות שלא היה.
השיחה נתקעה לאחר כמה דקות. התהיות שלי לגבי מה לכתוב נעו עם
המוזיקה.
הרגשתי שאם אני לא אכתוב משהו במהרה, אפספס הזדמנות של משהו.
"אתה רוצה להיפגש לכוס קפה במקרה?" כתבתי ובדיוק שהמוזיקה
התחלפה ההודעה נשלחה.
לרגע היה נדמה לי שעשיתי טעות, אבל בדיוק שרציתי לכתוב שישכח
מזה הודעה הגיעה.
"למה לא, אין לי משהו יותר טוב לעשות"
קבענו לשעה שמונה בבית קפה בעיר שכנה, אני אלבש שמלה אדומה
והוא חליפה.
נשארה לי שעה וחצי להתכונן. התקלחתי, שמתי מעט איפור ואספתי את
השיער. חששתי שהוא לא כפי שדמיינתי אבל איזה חשיבות כבר יכולה
להיות לכוס קפה?
נסעתי , הדרך הייתה שקטה, ללא פקקים. אהבתי את החושך והדממה.
הגעתי תוך חצי שעה, הקדמתי מעט.
המלצר ליווה אותי לשולחן, התיישבתי מנסה להעיף מבט באנשים
שנכנסים, אולי אצליח לזהות אותו.
מצידי הגיח ורד אדמדם. הסתובבתי וראיתי אותו.
שיער חום כהה מוחלק בג'ל לאחור ועיניים ירוקות כובשות.
הוא התיישב מולי והושיט את ידו, לחצתי אותה.
"נעים מאוד , אורן" הוא אמר.
"נעים מאוד גם לי" השבתי לו.
הזמנו כוס קפה, הוא החמיא לי על השמלה, הסמקתי מעט.
דיברנו מעט, החלפנו חוויות, דעות ושאר שטויות.
שעה עברה, החלטנו לנסוע לטיילת.
האוויר היה צח, לא מזוהם כמו תמיד. ריח הים נישא באוויר, נותן
תחושת רעננות.
השעה הייתה כבר 10 כשהוא הציע שאולי נלך אליו , הוא רצה להראות
לי את גלריית התמונות שלו. סירבתי בנימוס בטענה שאני צריכה
לקום מוקדם לעבודה.
נפרדנו בחיבוק, לא לפני שהוא אמר שהיה ממש נחמד ויהיה עוד יותר
נחמד אם הוא יראה אותי שוב. על זה לא עניתי לו.
נסעתי הבייתה במחשבות על מה שהיה יכול לקרות.
כשהגעתי הבייתה הכנתי לי עוד כוס קפה.
התיישבתי מול המחשב, המוזיקה חזרה להישמע, וחשבתי עד כמה חבל
שאני נשואה.