הכל התחיל באמצע התקפת גזים. אני לא מדברת על מלחמת המפרץ, אלא
על בעיות עיכול. המערכת שלי עושה לי קונצים כמעט כל החיים. איך
אני שונאת שזה קורה. אני מרגישה מוצפת וחסומה, כואבת לי הבטן
ויש לי בחילה, ואף פעם אין לי מושג מתי זה יבוא, או אפילו מה
גורם לעניין. קטניות למינן כמובן לא עוזרות, אבל גם גזר או
פומלה לא עושים לי טוב. כשזה מגיע- אני מתחבאת באיזשהו חדר,
שוכבת על הצד ומקווה שזה יעבור, תוך כדי עשיית גרעפסים אחד
אחרי השני.
כנראה שאחד עלה לי למח כי התחילה לי סחרחורת. אין לי בעיה עם
סחרחורות, אני אפילו חושבת שבאיבוד השליטה יש עניין, והחוויה
של להרגיש שאתה חג מסביבך היא שונה מהרגיל, אבל זאת היתה שונה,
הרגשתי שאני עולה למעלה ואז התהפכתי במחשבה והסתכלתי על הרצפה
מתרחקת, ואז
אאו!!! דפקתי את הראש בתקרה. זה מוזר. עשיתי עוד גרעפס וירדתי
מעט למטה. כנראה שאנשים הם כמו כדור פורח ואם הם מלאים במספיק
גז הם יכולים לעוף, ולי הרי יש היסטוריה שלמה של גזים. כדי
לנצל את הזמן בצורה יעילה החלטתי שספורט יכול להיות נחמד
והתחלתי לשחות.
אמא נכנסה לחדר, טיפסה על השולחן,תפסה אותי ומשכה אותי החוצה
לפני שהספקתי להפנים מה קורה. "אנחנו הולכות לרופא. עכשיו."
"תני להנות קצת." משכתי אחורה אבל כנראה שהיא היתה ממש מבוהלת
כי היא משכה את השולחן ביחד איתי.
המשכתי עם הגרעפסים כל הזמן הזה, כדי להשאר על הרצפה, לפחות
לרגע.
הרופא לא ידע מה לעשות, אבל הוא החליט לשלוח אותי לבדיקות.
מסתבר שתעופה כתוצאה מגזים היא לא דבר נפוץ. אמא לא עזבה לי את
היד. נראה פחדה שאתעופף משם, פשוטו כמשמעו.
בית החולים בו אשפזו אותי לבדיקות גרם לי לחשוב בצורה מעט יותר
מעמיקה על מצבי.
עדיין לא הבנתי לעומק מה עושים ממני עניין. אמנם אני מצליחה
לעוף אבל בכל זאת, רק גזים.
אני חושבת שבשבועות האחרונים עברתי כל בדיקה אפשרית מכל
הכיוונים וכל תשאול תזונתי שאפשר להעלות על הדעת.
עכשיו אני יודעת איך זה היה לו הייתי חייזר. לפי איך שמסתכלים
עליי- אפשר לחשוב באמת שאני חייזר.
הבדיקות כולן תקינות ואני חושבת שזה מתסכל את הרופאים פה. הם
מאוד היו רוצים למצוא את הסיבה לזה שכשאני אוכלת שעועית או כל
קטנייה אחרת אני יודעת לעוף.
הם גם תקעו אותי עם דיאטת פלצנים-כל פעם נותנים לי משהו אחר
לאכול ורואים איך הוא משפיע עליי. במשך שבוע שלם...
בהתחלה הם ניסו רק קטניות וזה היה נורא- מתישו נמאס משעועית
וחומוס ובמיה- מה גם שכל אחד משפיע טיפה אחרת.
הם הלכו לפי התפריט שסיפרתי להם שאכלתי באותו יום בו הצלחתי
לעוף, וגם בשבוע שלפניו.
דבר מעניין הוא שגם מגלידה נמאס בשלב כלשהו. לא חשבתי שזה יהיה
אפשרי, אבל הם הצליחו.
מבחינתי הדבר הטוב היחיד הוא שיש לי טלויזיה וסביבה מבוקרת
להתאמן בה- אחרי הכל בני האדם לא נולדו לעוף, הרי אין לנו
כנפיים. אפילו התרגלתי לזה שאני קשורה למיטה מהקרסול,שלא אשוטט
בחלל החדר.
הבעיה היחידה היא שאני לא מצליחה להשאר למטה לזמן רב. אם אני
תוקעת גרעפסים בסוף אני מקיאה בגלל הגירוי למערכת כנראה.

אני מתחילה לחשוב שבחיים לא ישחררו אותי.

אמא מתנהגת אליי שוב נורמלי. הביאה לי עיתון. בעמוד 7 גיליתי
תמונה ישנה שלי וכתבה על המרכז החדש לחקר מעמיק של המערכות
הם לא ישחררו אותי. הרופא צחק לי היום בפנים ואמר שלא צריך את
שיתוף הפעולה שלי זה בסדר- כל מה שהוא צריך הוא יעשה בהרדמה
ולא צריך טובות.
נמאס לי.
אני עפה מפה.