היא קיבלה אותו ארוז בתוך קופסה קטנה, מהודרת, קשורה בסרט
ורוד. היא פתחה את הקופסה והתאהבה בו כבר מן הרגע הראשון. הוא
היה כזה קטן וחמוד, עם פלומה רכה של פרווה. "מישק", היא קראה
לו, "מישק שלי. אוי, הוא כזה מתוק!".
היא אחזה בו בידיה בעדינות, והתבוננה סביבה בחדר. לבסוף היא
החליטה לשים אותו מעל הארונית. תמיד היא חשה שהיתה שם מעין
ריקנות, ועתה, כשהיה שם המישק שלה, מילא את החלל הריק, ולפתע
נדמה כאילו החדר כולו קיבל צורה אחרת. אמיתית יותר. מלאת חיים
יותר. כשנח שם, מעל הארונית. מדי ערב היתה בוהה בו ארוכות לפני
שהיתה הולכת לישון, בגופו הקטן והעגלגל, פרוותו הורדרדה והרכה
כל כך, עיניו הנוצצות. "הוי, כמה שהוא חמוד", חשבה, והיתה
נרדמת כשחיוך על פניה. לפעמים גם היתה לוקחת אותו אליה ומחבקת
אותו, והיתה נרדמת כשהוא בזרועותיה.
אחר כך הוא גדל מעט, והיא היתה לוקחת אותו לטיולי ערב לאורך
הרחוב, וכולם היו מתבוננים בו בהשתאות. "זה מישק. המישק שלי",
היא היתה אומרת. היא לקחה אותו לכל מקום אליו הלכה, וכולם היו
מתפעלים מתגודדים סביבם, והמישק היה מכשכש בזנבו ומחייך. אם הם
היו נחמדים, היא לפעמים הרשתה אפילו ללטף אותו, את פרוותו
החומה-בהירה. היא הרגישה כל כך מיוחדת כשהיא היתה איתו. לאף
אחד אחר לא היה כזה. "הו מישק שלי, אני כל כך אוהבת אותך".
מישק גדל עוד יותר, והיא היתה הולכת איתו למסיבות וסרטים
והצגות, ואף פעם לא חשה בודדה כשמישק רבץ על ברכיה בשעה שישבה
באולם הקולנוע, או אחזה בו באולם הריקודים. וכולם היו מקנאים
בה, ומזמינים אותה לריקוד, אבל היא, היא לא היתה  מוותרת על
מישק שלה. לעולם לא. היא אהבה אותו.
והוא נהיה גדול וחזק, ואפילו הפחיד אנשים. למרות שהוא מעולם לא
תקף אף אחד. מישק אף פעם לא הזיק לאיש. הוא היה כל כך טוב.
והיא היתה מרגישה בטוחה כשהיא איתו, והיתה הולכת לכל מקום מבלי
לפחד, כשמישק איתה. וכשמישהו ניסה פעם לתקוף אותה, הוא אפילו
חשף שיניים. רק קצת. והתוקף מיד ברח. "הו מישק שלי", היתה
אומרת לו. "רק אותך אני אוהבת".
ואחר כך, הפרווה שלו נהייתה אפורה, והחלה להתדלדל, והוא כבר לא
היה כל כך חזק, וגם לא כל כך מפחיד, ויום אחד היא לקחה אותו
בשנתו, וזרקה אותו לפח האשפה. למחרת היא הלכה לחנות הקרובה
וקנתה לעצמה אחד חדש. קטן וחמוד עם פלומה רכה של פרווה ורדרדה.
"מישק שלי", היא אמרה לו, "אוי, אתה כזה מתוק..."