"אבל זה לא הגיוני", הוא מחה בכל תוקף.
"אין יותר הגיון", השיב לו בן קרנץ בשלווה.
"מה זאת אומרת, אין יותר הגיון? זה כבר עובר כל גבול!"
"אזל, נגמר, אין יותר וזהו", השיב בן, תוך שהוא מנסה לגרש בידו
ציפור קטנה וירוקה שריחפה מעל לראשו ושרה בלדות סקוטיות. "נשאר
לי עוד קצת בכספת, שני קילו בערך, אבל הם לא למכירה".
"אבל לפטר אותי ולהחליף אותי ב... ב...", הוא  לקח נשימה
עמוקה. פניו היו סמוקות מזעם, "בקוף שימפנזה, אתה לא חושב שזה
מוגזם?"
"כלל וכלל לא, דניאל ידידי", הציפור הירוקה עברה לזמר בינתיים
שירי עם שוויצריים, ובן תפס אותה והכניס אותה למעטפת נייר
חומה, הדביק את הלשונית ומסר אותה לקוף השימפנזה הזריז שלקח
אותה ומיהר בריצה קלילה החוצה. "הוא עובד יעיל, חביב וממושמע,
והרבה יותר זול ממך".
"אני חושב שזה מגוחך! זה פשוט מעליב", מחה דניאל.
"תרגע. מצבך טוב בהרבה מזה של קרן, פקידת הקבלה. אותה החליפו
בקקטוס ... "
זה היה יותר מכפי שיכל לשאת. הוא היה זקוק לאויר צח. הקקטוס
החינני שליד שולחן הקבלה נופף לו בידיו לשלום בשעה שיצא מן
הבניין.

מה קורה כאן לכל השדים והרוחות?
הוא הרגיש כבר כשקם בבוקר שמשהו לא בסדר, בשעה שהתעורר לצלילי
השעון המעורר שקיפץ על ביטנו תוך שהוא שר "קום בחור עצל" בקול
צווחני. ולא היה לו כבר כל ספק בכך כשפתח את החבילה של דגני
הבוקר, ואלה דרשו שוויון זכויות ואיימו לעתור לבג"צ. זה לא היה
יום מוצלח עבורו. בהחלט לא.
"אין יותר הגיון ... אזל ...", אמר לו בן. בעצם, זה לא היה כל
כך פתאומי. אם היה פוקח את עיניו קודם לכן ומבחין בסימנים, היה
רואה כיצד הולך ופוחת ההגיון בעולם, עד שהיום כנראה נעלם
לגמרי. זה כבר כמה ימים, או שבועות, או שבעצם שנים, כפי הנראה.
מחשבותיו נקטעו כשכמעט נתקל בגברת לוי, שניהלה שיחה מעמיקה עם
עמוד חשמל בנושא מהות הקיום של מגבוני נייר. "הי ברטה, מה
נשמע?"
"טוב תודה, ומה שלומך, דניאל?"
"ככה, את יודעת ... כרגיל". דניאל המשיך בדרכו הביתה. הוא יאכל
משהו קל, ישתה קפה, ילך לנוח ולחשוב על הדברים. אולי אז הדברים
יסתדרו בראשו.
"אז איפה היינו?", פנתה ברטה חזרה לעמוד החשמל.
"בדיוק אמרתי שמגבוני הנייר סובלים ממשבר זהות בשל היציאה
משקית הניילון".
"אה כן ..."