היה הייתה פעם, בארץ שיכלה להיות קרובה או רחוקה - האמת היא
שזה לא כל כך רלוונטי לסיפור - נסיכה. היא נולדה נסיכה מסיבה
פשוטה: אימא שלה הייתה המלכה ואבא שלה היה המלך. מה לעשות,
משפחה לא בוחרים. היא חיה לה חיים נסיכותיים עם מיטה
נסיכותית, בגדים נסיכותיים, וטקסים מאוד מאוד משעממים
ונסיכותיים. היא לא אהבה את הטקסים אבל היא הבינה שזה משמח
את המלך שכולם מתפעלים ממך, אחרי הכל גם מלך הוא אבא, וגם
נסיכה צריכה לשמח את אבא.

החינוך הנסיכותי שלה הגיע ממורה, שאם היינו אומרים עליו נפוח
זה היה מעליב כמה בלונים, אז לא נגיד. הנסיכה השתמשה כל יום
בכמויות של קרם לחות (פעם היא הייתה משתמשת בוזלין, אבל זה עשה
לה פצעים בפנים ואבא אמר שהיא לא נראית נסיכותית ככה - היא די
הסכימה אתו הפעם) לפני השעורים שלו מרוב שהוא היה כזה יבש. היא
הייתה בטוחה שמורה צריך להיות חכם, אבל היא ידעה שהמורה הזה לא
חכם, היא גילתה מהר מאוד שאת כל מה שמלמד הוא קורא מ"ספר
למורה לנסיכות צעירות" ו"כללים נסיכותיים לנסיכות מתחילות".
היא ידעה, כי אחת המשרתות שלה הייתה די זקנה והיא סיפרה לה
שהוא לימד בדיוק אותו הדבר את אמא שלה, וחוץ מזה היא ראתה פעם
את אחד הספרים וראתה שהוא משתמש בדיוק באותם מילים. אם זה לא
מספיק מעצבן, בכל פעם שהיא שאלה אותו על משהו אחר וקצת יותר
מעניין מ"איך להשתמש במזלג" או "כיצד פונים אל פשוטי העם",
לדוגמא: "על איזה כוכב אנחנו חיים" או אם הוא מכיר חיות נחמדות
הוא אמר ש"אלו לא שאלות שנסיכה עדינה כמוך צריכה להטריד את
עצמה בהן", אבל בעצם הוא אמר את זה כי הוא בעצמו לא ידע,
והשאלות האלה אף פעם לא ענינו אותו.

הנסיכה מאוד אהבה את אמא שלה  - למרות שהיה נדמה לה שהיא
מתנהגת בדיוק כמו שהמורה לימד אותה כשהיא הייתה נסיכה ושהיא
לא שאלה אותו אף פעם שאלות אחרות.

הטירה שהיא גרה בה הייתה מקום די גדול, אנשים חושבים, שזה
מעניין לגור בטירה כל כך גדולה עם כל כך הרבה חדרים, אולי זה
נכון, אבל לא בטירה הזאת כי כמעט כל החדרים בה נראו אותו הדבר.
החדרים היחידים שהיו קצת שונים היו המטבח, שפעם היא אהבה להיות
בו, אבל כמה זמן אפשר כבר לבלות במטבח. החדר השני היה זה שבו
אבא שלה ישב עם כל האצילים שכפופים לו ודיברו על מה צריך לעשות
בממלכה וזה שיעמם אותה. כמעט כל שאר החדרים היו למגורים, או של
המשרתים, או של אורחים, או של בני משפחת המלוכה. היו בטירה גם
מרתפים, אבל היא פחדה להיכנס אליהם למרות שרובם היו בסך הכל
מחסנים לאוכל.

לא היו לה אחים או אחיות לשחק אתם, וזאת הסיבה שהיא ניסתה
לפעמים לשחק עם הילדים של המשרתים או עם סתם ילדים שגרו מחוץ
לטירה, מה שהמורה שלה קרא "פשוטי העם", למרות שהיא אף פעם לא
הבינה מה כל כך פשוט בהם או למה ההורים שלה פחות פשוטים מהם.
היא דווקא חשבה שאימא שלה למשל מאוד משעממת, ושהבן של הקצב,
שלא לדבר על הקצב עצמו, הם בני אדם הרבה יותר מורכבים. אפילו
בפני עצמה היא פחדה להודות שהם גם הרבה יותר מרתקים ממנה,
אבל בעצם היא ידעה שזה ככה כי תמיד לו היו סיפורים מעניינים
לספר לה על מה שקרה לו. לה אף פעם לא היה מה לספר כי לא קרה לה
שום דבר מעניין. בכל פעם שהיא ניסתה לשחק אתם בא המורה או אחת
המשרתות ואמרו לה שהיא צריכה לחזור לטירה. היא  הבינה שזה סתם
תירוץ, אבל כשהיא שאלה את המורה שלה למה היא לא יכולה לשחק אתם
הוא אמר שזה בגלל ש"את עוד עלולה חס וחלילה להתאהב באחד
מפשוטי העם האלה", וכשהיא שאלה מה יהיה כל כך גרוע בזה, הוא
אמר שאי אפשר להרשות לה את זה, בגלל שזאת מסורת שהנסיכה נחטפת
על ידי דרקון, מתאהבת בנסיך שבא להציל אותה ומתחתנת אתו. הוא
אמר שככה גם קרה עם אימא שלה וסבתא שלה ואימא של סבתא שלה, ככה
איזה עשרים או שלושים דורות אחורה. אבל כשהיא שאלה מה יקרה אם,
למשל, הבן של הקצב יציל אותה, או אם אי אפשר לגוון פעם ולחרוג
מהמסורת, הוא אמר שתלך כבר לישון וזה לא יקרה. היא ידעה שהוא
מתחמק  פשוט בגלל שהוא לא יודע, כי התשובות לשאלות האלה לא
כתובות בספרים שלו. מה שהיה הכי גרוע, זה שלמחרת, כשהיא שיחקה
עם הבן של הקצב למרות מה שאמרו לה, היא ראתה שהקצב מסתכל עליה
במין מבט כזה מוזר. היא הייתה בטוחה שהמורה דיבר אתו על זה
ולכן באותו יום בכלל לא היה כיף לשחק עם הבן של הקצב, והיא
אפילו רבה אתו לא באשמתו והוא לא הבין למה היא כזאת מצוברחת.

ואז נמאס לה כבר. פשוט היה לה ממש ממש משעמם. כי במטבח היא
הייתה כבר איזה מיליון פעם, ואין לה אחים או אחיות,
ואסור לה לשחק עם פשוטי העם, ואימא שלה שעממה אותה. בגלל
זה למחרת היא הלכה לחדר שבו אבא שלה דבר עם האצילים ופנתה לאבא
שלה, שהיה גם, כמו שכבר אמרנו קודם - המלך, ואמרה לו: "נמאס
לי!, די! אני כבר משתגעת פה ומשעמם לי ואפילו אסור לי לשחק עם
הבן של הקצב למרות שהוא די נחמד". אז המלך, שלא הבין על מה כל
המהומה, כי עד עכשיו דווקא היה נדמה לו שהיא נהנית מכל הטקסים
וכל זה, והוא עשה את זה רק בשבילה כי אותו הטקסים ממש שעממו,
אמר: "בסדר, אם משעמם לך אולי באמת הגיע כבר הזמן שהדרקון
יחטוף אותך והנסיך יבוא להציל אותך, וזה יוציא אותך קצת
מהשגרה". היא רצתה להגיד שהיא דווקא הבינה עד עכשיו, שזה
שהדרקון חוטף את הנסיכה והנסיך מציל אותה זה השגרה וחוץ מזה
היא היא רצתה לשאול אותו מה זאת אומרת שכבר הגיע הזמן, אבל הוא
כבר התחיל עם הנוסטלגיה: "אני זוכר איך זה היה כשאני באתי
להציל את אמא שלך..." אבל לא היה לה כוח להקשיב ואחר כך אבא
שלה כבר היה צריך לחזור לדבר עם האצילים, אז היא הלכה ושכחה
מזה.

כעבור שבוע, כשהנסיכה הייתה בדרך מהטירה כדי לשחק עם הבן של
הקצב (היא השלימה אתו כבר), עבר מעליה פתאום צל די גדול, אבל
לא יותר מדי גדול, וכשהיא הרימה את הראש כדי לראות מה זה היא
ראתה דרקון צולל, (זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא ראתה דרקון,
אבל היא ידעה שזה דרקון כי היא ראתה ציורים של יצורים כמוהו)
ולפני שהיא הספיקה להגיד ג'ק רובינסון הוא תפס אותה בכתפיים.
הוא הרים אותה והיא הרגישה שהיא מתרוממת מהקרקע. אמנם הטפרים
שלו קצת צבטו אותה, אבל זה לא היה כל כך נורא, וחוץ מזה היא
ממש נהנתה מהטיסה, למרות שבהתחלה זה היה קצת מפחיד. היא רצתה
לשאול את הדרקון למה הוא עושה את זה, אבל היה המון רעש, גם של
כל המשרתים והמשרתות שהתחילו לצעוק בבהלה כשהם ראו מה קרה, וגם
מהרוח שנשבה מסביבם, לכן בכל מקרה הוא לא היה שומע אותה.

המשרתים והטירה הלכו ונעשו יותר קטנים, למרות שהיא ידעה שזה לא
באמת ככה וזה נראה לה רק בגלל שהיא מתרחקת מהם. אחר כך, ממש
לפני שהם עברו מאחורי הר גבוה, היא עוד הספיקה לראות את הטירה
באותו גודל כמו של טירות הצעצוע הקטנות שהיו לה כשהיא הייתה
קטנה (גם לעושי הצעצועים בטירה לא היה מספיק דמיון כדי להכין
משהו יותר מעניין, וכשהיא ביקשה שיכינו לה חווה או משהו כזה הם
בהו בה בחוסר הבנה והכינו עוד טירה) ואז נעלמה הטירה מאחורי
ההר.

אף פעם היא לא התרחקה כל כך מהטירה, בעצם, היא אף פעם בכלל
לא התרחקה מהטירה, ולכן למרות שהיא חשבה שהם עברו יבשות שלמות
הם עברו בסך הכל כמה קילומטרים. היא חששה מהמצב החדש, אבל החשש
היה מהול בהרבה סקרנות וציפייה, עכשיו יהיה גם לה איזה סיפור
מעניין לספר לבן של הקצב. היא לא חשבה לרגע שאולי לא תהיה לה
הזדמנות לספר את הסיפור. פתאום ללא כל אזהרה התחיל הדרקון
לצלול לכיוון אחד ההרים וכשהיא חשבה שהם עומדים להתרסק לתוך
צלע ההר הוא הנמיך מהירות ודאה איתה לתוך המערה שלו.

כשהם הגיעו הוא הניח אותה על ערמת קש שהייתה שם, והיא לקחה את
ההזדמנות לפתוח בשיחה. היא צעקה "דרקון! דרקון!", אז הוא אמר
שהוא שמע כבר בפעם הראשונה וחוץ מזה לא צריך לצעוק. היא אמרה
"סליחה, אני מצטערת, פשוט לא יצא אף פעם לדבר עם דרקון אז
התרגשתי". הוא סלח והיא שאלה אותו למה הוא תפס אותה. הוא נראה
המום, או לפחות ככה היא חשבה שנראה דרקון כשהוא המום, ואז הוא
אמר, "זה המסורת, תאמיני לי שאת בכלל לא מעניינת אותי ואת
אפילו לא כל כך נראית כמו נסיכה". היא נעלבה ואמרה שזה לא נחשב
כי התסרוקת שלה נהרסה לגמרי בגלל הרוח בטיסה, וחוץ מזה הוא
צריך לראות אותה בטקסים איך היא נראית כמו נסיכה, ואז היא שמה
לב שהיא קצת, טיפונת מתגעגעת לטקסים האלה, ופעם ראשונה שהיא
חשבה ברצינות על זה שהיא לא בטירה והיא התגעגעה לאימא שלה. לא,
היא עדיין לא התגעגעה למורה שלה.

ואז היא שאלה אותו "אם אני לא מעניינת אותך, למה אתה לא מחזיר
אותי הביתה, אני מקווה שאתה לא הולך לאכול אותי או משהו כזה?"
, אז הוא אמר שוב ש"זה המסורת, מה את לא יודעת על זה?" ואז היא
אמרה שלא והיא הרגישה שהדמעות מתחילות לזלוג לה במורד הלחיים.
היא התביישה כי בטח עכשיו היא נראית עוד פחות נסיכה, אבל בכל
זאת היא לא יכלה להפסיק לבכות. הדרקון שלא היה רגיל לדמעות לא
ידע מה להגיד, אז הוא אמר "די, די תפסיקי לבכות, אני אספר לך
על המסורת ותראי שאין לך מה לדאוג".

הוא התחיל לספר לה שפעם, לפני הרבה שנים, איזה עשרים או שלושים
דורות אחורה, הייתה נסיכה, ואף נסיך לא בא להתחתן אתה. אז איזה
פרסומאי אמר למלך שאם דרקון יחטוף אותה זה יעורר הדים ויתן לה
פרסום וכותרות בעיתונים, לפחות בעמוד השלישי אם לא יותר, ובטוח
איזה נסיך יבוא להציל אותה. המלך קנה את הרעיון, הלך למצוא
דרקון ועשה אתו עסקה שהוא יחטוף את הנסיכה, ילחם עם הנסיך
שיבוא להציל אותה ויעשה את עצמו מת (כי דרקונים הם שחקנים מאוד
טובים) ובתמורה הוא יאסור על ציד דרקונים בממלכה. הדרקון,
שבאמת נמאס לו מכל מיני ציידים מעצבנים הסכים וחטף את הנסיכה.
השמועה פשתה כאש בשדה קוצים, ועשרות נסיכים מכל קצוות העולם
התייצבו למשימה, עד שנסיך אחד הציל את הנסיכה והתחתן אתה, כי
כבר לא הייתה לו ברירה. אז המלך, החליט שעם הצלחה לא מתווכחים
וחתם עם הדרקון על חוזה רב-דורי כדי שגם בעתיד ציד דרקונים
יהיה אסור בממלכה והנסיכות ימשיכו להתחתן. מאותו יום, בכל דור
המלך התורן קורא לדרקון מצאצאיו של אותו דרקון כדי שיחטוף את
הנסיכה.

הדרקון סיים את הסיפור ואמר לנסיכה, את רואה, אני לא מתכוון
לאכול אותך או משהו כזה, אני בכלל צמחוני וגם אמרו לי שלנסיכות
יש טעם נורא, אני פשוט כפוף למסורת. הוא אמר שהוא בטוח שגם היא
כפופה למסורת, וש"מה לעשות, עם מסורת לא מתווכחים". לנסיכה כבר
באמת נמאס שהכל מסורת, זה הזכיר לה את המורה שלה. ועוד לחשוב
שיש אנשים שחושבים שזה כיף להיות נסיכה. היא החליטה שהיא לא
תתחתן עם הנסיך שיבוא, כי מי שבא להלחם עם דרקון רק בשביל
נסיכה הוא בסך הכל די אדיוט. ועוד מדובר בנסיך, בטח הוא משעמם
כמו אבא שלה. אז היא אמרה לדרקון שכשהנסיך יבוא הוא ישתוק ויתן
לה לנהל את העניינים. הוא נראה קצת מופתע אבל הוא לא התנגד
יותר מדי והלך לישון.

הזמן עבר כשהדרקון מנמנם בשקט על ערמת הקש והנסיכה מהלכת
בעצבנות במערה וחושבת מה תעשה כשיגיע הנסיך. לפחות שהוא יהיה
בן אדם הגיוני ויבין את המצב. פתאום היא שמעה קרקוש עצבני של
מתכת, אחרי הרעש הופיע בפתח המערה נער עם חרב קטנה, שריון ומבט
לא כל כך מרוצה. עוד לפני שהוא הספיק לפתוח את הפה הנסיכה אמרה
שלא צריך בכלל להציל אותה, ושבטח גם השריון כבד לו. היא הוסיפה
את הטיעון ההגיוני שעם חרב כזאת קטנה ממילא אין לו סיכוי נגד
הדרקון ואמרה שבטח גם הוא בא רק בגלל איזה מסורת טיפשית של
להציל נסיכה. הוא אמר שהשריון באמת קצת כבד וחוץ מזה היא לא כל
כך נראית כמו נסיכה. זה כבר עבר כל גבול, זאת כבר הפעם השניה
באותו יום שהיא שומעת את זה, לא מספיק לשמוע שהיא הייתה צריכה
לשמוע את זה מדרקון שעם כל הכבוד לא נראה מי יודע מה, איך
הנסיך הזה עוד חושב שהוא יכול לדבר כשיש לו כזה פרצוף
אדיוטי. אז היא התחילה לצעוק עליו שיעוף מהמערה שלה (הדרקון
שיחרר נהמת התנגדות קלה, אחרי הכל המערה שלו) ושיחזור למקום
שממנו הוא בא.

הנסיך לא הסס, יצא מהמערה והלך. גם זה היה קצת מעליב, הוא
אפילו לא התנגד. הנסיכה החליטה שהגיע הזמן לחזור לטירה, אבל
כשהיא ביקשה מהדרקון להחזיר אותה הוא אמר שהוא מחויב להסכם,
וחוץ מזה אין לו כוח לעוף שוב את כל הדרך. אם היא רוצה היא
יכולה ללכת לבד ברגל. אז היא הלכה ברגל.

היא חזרה לטירה והתחתנה עם הבן של הקצב למרות כל מה שכתוב
בספרים של המורה. יכול להיות שהם היו מאושרים ויכול להיות שלא,
אבל אומרים שכבר איזה עשרים או שלושים דורות לא היה מלך טוב
כמוהו.