והיום חברים, תרגיל בספרות. המשימה: סיפור קצר. ראשית, נקבע
סגנון. סגנון בימנו פירושו למשל שפה רזה. או משפטים קצרים.
שביבי משפטים. מילים בודדות. בלי נושא ונשוא. שביבי משפטים הם
טכניקה נהדרת. פשוט מעולה. אחלה. עכשיו אנו זקוקים למיקום,
לזמן ולעלילה. אחד מכל אחד. המקום יהיה 'וילה'. למעשה יחידה
בבית דו-משפחתי. השכונה צפופה. אזור כפר-סבא רעננה. ספציפית
יותר, חדר שינה בוילה. נתאר את החדר. הוא גדול למדי. יש בו
מיטה גדולה. על המיטה ערמה גדולה של בובות. דובונים ממולאים.
הקירות צבועים ורוד. טלויזיה. וילון עשוי מלמלה בקצוות. חלון
בודד. בחוץ גינה קטנה מטופחת מידי. מספיק עם המקום. עכשיו זמן.
עכשיו זמן, שביב שמעורר שאלות פילוסופיות. נניח לזה. שתיים
בצהריים. יום שבת. אלפיים ושתיים, חורף. וכעת, הקשה ביותר.
עלילה. ראשית דרושה לנו דמות ראשית. נקרא לה דור. נתאר אותה.
דור בת שתים עשרה. היא לובשת שמלה ורודה. היא בלונדינית. היא
אוהבת דובים ממולאים. גם את ערוץ הילדים.דמות משנית. מושא
התייחסות. מיכל. מיכל היא אמא של דור. גם בלונדינית. בת 44.
משתדלת להראות כמו ערוץ הילדים. נראית כמו אחרי, בפרסומת
למתיחת פנים. וכעת אינטראקציה. פעולה. דור מחזיקה חבל קפיצה.
קרוב יותר לאמצע מאשר לקצוות. היא מותחת את החבל. החבל אינו
מתיישר. החבל תקוע, מלופף סביב משהו. וכעת דיאלוג. 'אמא, די!'.
מיכל מחרחרת. האם חרחור נחשב דיאלוג? היא שמונעת מהחבל להתישר.
הוא מלופף סביב צווארה. דור מושכת בשתי ידיים. מיכל מנופפת
בידיה. אם היינו מתירים מטאפורות בסיפור, היינו אומרים כאישה
טובעת. נגיד. מנופפת בידיה כאישה טובעת. הבהרנו משהו? לא משנה.
ממשיכה, בקיצור, לנפנף. בועטת בשטיח. עושה קולות שאין להם שם.
דור ממשיכה למשוך. היא חוזרת על שורת הדיאלוג הבודדה. 'די,
אמא'. מאלתרת, זאתי. נהייתה יצירתית. הלאה. ריר מוזר מופיע
למיכל בקצה הפה. הוא נוזל על דובי. לדובי קוראים מנשה. על שם
עודד. דור כועסת עכשיו. היא בועטת במיכל חזק. אזור המפשעה.
מיכל משתתקת. מנסה לקחת אוויר. עיניה מתרחבות. ראשה נופל
פתאום. עכשיו אמא די. דור נרגעת. מניחה את החבל. מגלגלת את
מיכל מהמיטה. מתחת לכרית היא מוציאה שלט. מדליקה טלויזיה. הינה
כליל זיסאפל. בערוץ הילדים מדברים על ספרות.