שתיים בלילה עכשיו, ואני בכלל טיפוס של בוקר.
בלי בכלל להיות מסוגלת לשלוט בזה, השעון הביולוגי שלי מעיר
אותי בכל בוקר בשש. כשחורף בחוץ, בשעה הזו עדיין חושך. בתקופות
שה מאחורה של הראש לא נותן לי מנוחה ימים שלמים אני מכוונת
שעון מעורר לרבע לחמש. מתלבשת בשקט בלי להעיר אף אחד, לוקחת את
התיק שלי ויוצאת החוצה. קר, באמת קר, ורק ככה אני מצליחה
להרגיש איפה בדיוק אני מתחילה ונגמרת. בהתחלה אני הולכת לאט,
מחזיקה את עצמי, חוששת מהרוח, כל בוקר מחדש. לאט לאט אני
מגבירה את הקצב, מנורות לילה של בתים מלאים באנשים ישנים
במיטות חמימות חולפות על פני בקצב גובר. קצת אחרי זה אני כבר
רצה. אין מכוניות בכביש עדיין ורק מדי פעם חולפים על פני זקנים
שיצאו להליכת בוקר או כלבים משוטטים. בבוקר אני מלאת חיים.
ועכשיו, כבר אמרתי, לילה. וחושך בחוץ, ובאמת קר, גם בפנים. אבל
איכשהו זה לא אותו דבר. בלילה משתלטת עלי הבדידות.

הם הקיפו אותי אתמול בלילה ולפרקי זמן קצובים זה אפילו הצליח
להרגיש ביחד. בדרך כלל, דווקא בהמון, אני טובעת בלבד האישי
שלי. ביניהם, בין כולם, הם לא באמת זקוקים לי.

לפני כמה ימים הוא אמר לי שאני לא יציבה, קיצונית. כמעט כמו
השעות שבהן אני בוחרת לקיים את חיי. ניסיתי להסביר לו שבאף אחד
מאלו אני לא מצליחה לשלוט. לא מסוגלת להירדם, לא  מסוגלת
להתעורר מאוחר, לא יודעת להחליט, לא בוחרת, אפילו לא בחיים.  

הוא החזיק לי את היד אתמול, הוא תמיד מחזיק. כאילו יש ביד שלי
איזה שהם כוחות שמטעינים אותו. הוא נתלה ביד שלי ועוצם עיניים
ואני הייתי מסוגלת להרגיש את הלב שלו פועם. אומרים, שאנשים
תמיד שואפים לכוח ועוצמה, הוא בהחלט גורם להרגיש מיוחדת ככה,
אבל האמת היא שזה די מפחיד לדעת שמישהו תלוי ביכולת שלך לתת לו
יד.
לא הייתה מעלינו שמיכה בלילה של אתמול, הוא היה שיכור ולא ממש
היה לו אכפת. כשהתעוררתי, בדיוק בשעה המדויקת של הבוקר, היה
עוד חושך בחוץ, לא שמתי את המעיל שלי, והלכתי.
.
שתיים בלילה עכשיו, ואני בכלל טיפוס של בוקר.
מיד אני אכנס אל תוך המיטה, אעטוף את עצמי בשמיכת הפוך שלי,
אכבה את האור ואסגור את עצמי.
ארבע שעות שלמות.