לא משנה מה אני אגיד, אין לי תירוץ.
אף פעם לא הייתי בנאדם אלים, אחד מאלה שאומרים עליהם שהם לא
מסוגלים לפגוע בזבוב. ובכל זאת... זה קרה...
לא יודע איך, פתאום ראיתי אדום בעיניים... פשוט הפסקתי לחשוב.

אין לי תירוץ, אני יודע אבל פשוט... היא כל כך הכעיסה אותי
באותו רגע...
תמיד קראתי על האנשים האלה בעיתון. הייתי מניד בראשי ואומר
שצריך לשבור להם את הידיים... בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב
הזה, חיה, ממש כמו איזו חיה. נראה לי שהבושה תרדוף אותי עד
הקבר.
היא אפילו לא אמרה כלום... פשוט שכבה שם והסתכלה עליי. פתאום
קלטתי מה עשיתי.
הרמתי אותה על הידיים, בכיתי. אמרתי לה שלא התכוונתי... שזה
היה בטעות. הבטחתי לה שבחיים, אבל בחיים אני לא ארים עליה עוד
פעם יד. אף צליל לא יצא מהכיוון שלה... כלום.
פתאום הרגשתי שמשהו שבור.
התחלתי לרוץ. פתחתי את הדלת האחורית של האוטו והשכבתי אותה על
המושב.
כל הדרך לבית החולים חשבתי איזה בנזונה אני. נזכרתי בכל הפעמים
שהיא הייתה מעירה אותי בבוקר בעדינות הזו שלה. איך היינו פעם.
איך הרסתי את הכל ברגע אחד.
הרופא שאל איך זה קרה.
אמרתי לו שהיא נפלה במדרגות. היא המשיכה לשתוק. המבט שלו עבר
ממנה אליי. יכולתי לראות שהוא לא מאמין לי... אבל הבייבי שלי
לא הוציאה מילה. מה כבר היא יכלה להגיד?
הוא משך בכתפיים, והמשיך לבדוק אותה. בטח רואה מקרים כאלה כל
יום. גם לו כבר אין מה להגיד.

היום אנחנו עדיין ביחד. הכל כאילו כרגיל, אבל כל פעם שאני
מתקרב אליה נדמה לי שהיא מתכווצת. כל פעם כזאת קורעת לי את
הלב.
הבושה אוכלת אותי... אבל עם מי כבר אני יכול לדבר על זה?
ניסיתי עם החבר הכי טוב שלי.
התחלתי לספר לו את כל הסיפור אבל באמצע נשברתי והתחלתי לבכות
לו כמו איזה ילד קטן... אמרתי לו שאולי זה בגלל הילדות שלי...
שיגיד שהוא מבין... זה המערכת אשמה...
הוא לא ויתר לי: "אולי המערכת באמת אשמה" הוא אמר, "אבל בגלל
שהיא מקפיצה דיסקים לשבור לה את הפאנל???"