החלטתי לכתוב מכתב, למה?... אני באמת לא יודע.
אני גם לא יודע אם מישהו יראה את המכתב הזה אי פעם. אני באמת
לא יודע אם אני מתכוון לתת אותו למישהו ואם בכלל הוא מכוון
למישהו.  אני לא טיפוס שמדבר יותר מידי, אני טיפוס ששומר הכל
בפנים ונגמר שם המקום אז במקום להרוס עוד משהו אני כותב. עכשיו
הבעיה היא מה לכתוב, גם בזה אני לא כל כך טוב. אני לא יודע
איזה מין מכתב זה צריך להיות?.שיר, סיפור, אגדה, סליחות? זה
זמן של סליחות לא?, ראש השנה, יום כיפור, כולם מבקשים סליחה
מכולם. אולי גם אני צריך? .אני לא יודע?, אני בכלל לא יודע ממי
אני צריך, אם בכלל. האם יש לי סיבה לבקש?.למה?, תאמת שאני נמצא
בשלב שאני גם לא יודע אם יש מישהו למעלה שישמע את הסליחות
שלי!!  יש כמה אנשים מסביב שאני צריך לבקש מהם סליחה, סליחה על
שהם היו צריכים לסבול את ההתבגרות והשינוי שלי בזמן האחרון.
התבגרות? .אני לא יודע. תמיד חשבתי שאני יותר מבוגר מכל אחד
אחר (בפנים כמובן). גם כשהייתי בן 13 תמיד הייתי אחראי ואולי
קצת יותר מידי, לא ביקשתי כלום מאף אחד, הכל לבדי הכל בעצמי.
כולם היו ילדים, אני הייתי זקן. "הוא ילד טוב, לא שותה לא
מעשן, לא משתולל, לא אוהב דיסקוטקים, לא אופנועים לא."..כנראה
שגם הם  כבר לא יודעים.
לתינוק שנולד לוקח להתבגר משהו כמו 20 שנה, אני ניסיתי בארבע
חודשים, זה לא קל, זה גם לא עוצר ואם זה ימשיך 20 שנה אז אני
במצב לא כל כך טוב.
התבגרות?. אני לא יודע. אולי זה ההיפך ואת כל מה שבניתי במשך
22 שנה אני הורס בארבע חודשים? לא הייתי יותר מידי אבל מספיק,
ילד טוב, תלמיד טוב, בן טוב,חייל מצטיין וקצין למופת שמועמד
לגדולה רק אם ירצה..ופתאום ילד מוזר, בן קשה,חייל גרוע, קצין
מתפרק ובדרך הבייתה בתקווה שבלי להרוס יותר מידי!   זה קצת
מבלבל, אני בעצמי לא יודע מה קורה פה. אם זה טוב או רע ואיך
בכלל עוצרים את זה. התבגרות, ילדות ..לעזאזל אני זקן מידי
בשביל זה!!!

      " לא יודע מה קורה לי
      למה כלום לא מסתדר
      ולגמרי לא ברור לי
      אם זה שבר או משבר
      איך לרדת מהחבל
      שעליו אני תלוי
      לבדי אני רק שבר כלי עצוב"

אולי כל הסיפור נועד כדי למצוא את נקודת השבר, לעצור את הריצה
המשוגעת, אותה ריצה שמישהו אחר רץ בתוכי עכשיו, רץ על צוק
במעלה ההר, רץ ורץ ורץ, הוא רץ ואני מתעייף וצריךלעצור אותו
לפני שהוא יגיע לקצה הצוק ולא יהיה לו לאן לרוץ.  ואני בכלל לא
יודע אם אני רוצה לעצור אותו!
תמיד חשבתי שאני חזק נפשית, שאי אפשר לערער אותי. כולם בכו,
לכולם קשה ורע בחיים. אצלי הכל בסדר, אותי אי אפשר לשבור. אז
זהו שלא.!
זה התחיל לפני כחצי שנה, אני קורא לזה משבר גיל ה 22-. קצת
מוקדם אני יודע אבל מה לעשות שבאותו זמן הרגשתי כאילו אני בן
ה22- הכי זקן במדינה. לא ידעתי למה, אבל ידעתי שמשהו רע מתחיל.
זו הייתה תקופה של שינוי, תקופה של בלבול בכל התחומים.
בבית הספר למדנו אחוזים, שזה דבר די מסובך.
כשזה שלם זה קל, אבל כשזה מתחיל להתפרק זה ניהיה מסובך.
הכרתי פעם בחורה, תאמת הכרתי ילדה אבל בלי לשים לב היא הפכה
לבחורה. לאט לאט היא תפסה אותי, התחילה להשתלט על חיי ובגיל 22
היא כבר הייתה כ95- אחוז מחיי (5 אחוז נשארו למשפחה ולצבא
ולייתר הדברים הקטנים).
95 אחוז זה הרבה, וזה כמובן בא על חשבון דברים אחרים, על חשבון
החברים, משחקי הכדורסל, המחשב וייתר התחביבים. אבל למי בכלל
אכפת, לי היה 95 אחוז של משהו טוב, לא צריך שום דבר אחר. ומה
עושים אם דבר עם 95 אחוז של משהו טוב כל כך: סוגרים אותו
בבית!
נשמע טיפשי לא? אבל מה לעשות כשהמשפט הכי נפוץ שלך הוא "אני
עייף". אז מקסימום רואים סרט.גם שם אפשר לישון. וחוץ מזה, כשיש
לך 95 אחוז של דבר נפלא שכזה אתה לא רוצה ללכת לשום מקום אחר,
אתה רוצה לשבת בבית ולשמור עליו.שזה כבר לא טיפשי כל כך.נכון?
אבל כולם הזהירו אותי: "אתה עושה טעות. אתה חי באשליות. אתה
תשאר בלי כלום.", אבל מה אני מבין אני בכלל הייתי.. ע י י ף !
! !.
בגיל 22 כבר קצין צעיר ומצליח- סגן, קיבלתי הצעה שאי אפשר לסרב
לה, להתקדם ובתור סגן קטן לשבת בכסא של רב סרן ותיק ומכובד
יותר.
מה לעשות שבכל חיל הים הקטן גדול לא מצאו רב סרן אחד שיותר טוב
מהסגן הקטן.
יפה לא?..לא כל כך.
כשראיתי דמעה בענייה הבנתי שהיא לא רוצה, מה אכפת לה מהסגן, רב
סרן, זה עניין של מרחק, שעות וזמן יקר, והיא בסך הכל רוצה שוב
להיות 95 אחוז ולא פחות. אני מבין אותה.
אז הסגן הקטן הולך ואומר "לא!", אז אולי בכל זאת. "לא!", אבל
זה כבר מאוחר, זה כבר שלך.ממחר. "לא!" זה לא יעזור אני לא בא.
יש לי חיים, יש לי חברה ויש לי חלום. להתחתן עם אותה חברה.
אז הביאו רב סרן, קצת שמן קצת מרגיז וכל הזמן את הסגן מתזז
ומריץ.
אבל לסגן לא אכפת, הוא רץ הבייתה בשמחה לספר הכל לאותה בחורה.
אבל מה פתאום קרה, מה זה השקט והשלווה. הבחורה נעלמה!! לקחה
רגלייה והלכה. ופתאום כמו הפסקת חשמל הכל נעלם. גם האחוז מהצבא
וגם 95 האחוז של אותה בחורה.. אמרתי שאחוזים זה דבר מסובך,
מצחיק לא?? .. אז איך זה שאני בוכה?

אז עברו כבר כמה חודשים וממשבר גיל ה22- נראה לי שאני קופץ
למשבר גיל הארבעים.
בצבא הכל נהרס, אין קידום, אין חברים, כולם עזבו ובמקומם הגיעו
קבוצת ילדים קטנים ומעצבנים.
ובחיים האישיים אני נמצא במין אוטוסטרדה שאין לה סוף, נוסע
ב400- קמ"ש ולא יודע איך לעצור.
אני מסתכל במראה ולא מזהה את עצמי, נכון שאם אני ירכיב משקפיים
אני יראה שלא השתנתי, אבל זה עדיין לא אני.
התקשרתי לחבר ואני לא יודע איך ומאיפה זה בא, אבל אמרתי לו
"בוא נלך לשבת באיזה מקום.", ומיד נפלה לי השפורפרת מהיד.
הרמתי אותה והוא שאל לאן, אז אמרתי לו "לשבת באיזה מקום
ולדבר.", ושוב נפלה לי השפורפרת (אבא שלי כבר התחיל להתעצבן).
כן לשבת באיזה מקום, משפט שהייתי מדרג אותו במקום הראשון בין
המשפטים השנואים עלי. אבל בכל זאת הלכנו ומצאנו בר נחמד, אז
התיישבנו ודיברנו והמלצרית הציעה איזה משקה אם שם מוזר, אז
אמרתי תביאי ננסה,
מה כבר יכול להיות. תנסה את זה אם המטרייה הוא אמר. ואם הוא
אמר אז הוא יודע, ואת זה שמדליקים ראית, ובטח להקפיץ עוד לא
ניסית.
טוב, אם הוא אומר אז הוא בטח יודע.
אז התחלנו לשיר, לשיר זה טוב, ולרקוד זה בכלל במקום. כעבור
שעתיים כבר היינו בדרך לים לשחות שחייה לילית, אבל לא היה לי
בגד ים אז הוא אמר שזה לא נורא. ואם הוא אמר אז הוא בטח יודע.
ויהי בוקר ויהי לילה יום א'. לא האמנתי שגם שני ושלישי אותו
הדבר, מזל שיש רק 7 ימים בשבוע.
שוב סופשבוע ושוב יום שישי קרב ופתאום מצאתי כמה אחוזים
נסתרים, כמה חברים שאמרו שנלך לפוקוס, מועדון דיסקוטק.. אני
דיסקוטק!!! . בטח
אמרתי ולמה מחכים. אז קניתי כמה בגדים, ואחר כך עוד כמה, ועוד
כמה. נו טוב אז אם כבר אז כבר. לא?
הגענו והתישבנו ותראו איזה יופי הכל אותו הדבר, הנה זה
שמדליקים וזה שמקפיצים וזה שנראה כמו תערובת של ביצים. ופתאום
המנחה קם והכריז שהיום זה קריוקי אז קדימה עם "גריז" (לא יצא
חרוז). וכולם פחדו ושמטו עיניים ורק אני קמתי וצעקתי עד השמיים
..אני קריוקי?? . בטח!
אז קמנו כולם ועלינו לשיר: "אין לי ראש למילם ארוכות ואתה מין
מילה ארוכה." הוי כמה שאני זייפתי. הייתי פשוט אסון, אבל למי
בכלל אכפת. אז עלינו פעם שנייה, ובשלישית כששרנו "בבית של
פיסטוק" הייתי בעננים והקהל איתי מפזם את המילים. לא עברה שעה
ומישהו צעק קדימה בריצה לרחבה. אז כבר צחקתי, אני לרקוד? פה
לפני כולם?. ב ט ח!! וממש כמו סערה מצאתי את עצמי בלב הרחבה.
בהתחלה מזיז אצבע וקצת כתף אבל לא עברה דקה ואני כמו עטלף (לא
יודע מה הקשר אבל זה חרוז) עושה את טרבולטה, ג'קסון וגם אלויס
כמובן בא בחשבון.
כן כן זה אני שם בלב הסערה, קופץ, מקפץ ומשתולל עד אין קץ.
היי דיסקוטק מתי המציאו אותך, איפה היית עד היום, למה אתה לא
מתקשר לומר שלום. זה בסדר אני יודע זה אני שהייתי עייף.
עוד סופשבוע עבר ומחר יום חדש, דיסקוטק חדש, קצת להסתובב אולי
לקנות מחשב חדש, קצת בגדים וקצת נעליים, קצת מזה וקצת מזה,
לשבת בעוד פאב ושוב לדבר, עוד אחד שמדליקים ועוד כמה שמקפיצים,
לשיר לרקוד, לצעוק, לרכוב על אופנוע ולשחות כשמגיע חצות, לעשן
כמה סיגריות ולרוץ בלילות, לשחק כדורגל ולשבור עוד כמה חלונות,
לשמוע אייל גולן ולחמצן את השיער, ללבוש שרשראות מוזרות
ודיייייייי....עכשיו אני באמת עייף!!! . אבל לא יותר מידי.
זה קצת מוזר נכון . . . זה לא אני זה שבמראה. אולי התבגרתי
ואולי לא, האם זה טוב, זה רע והאם צריך לעצור את זה במהרה. . .
ואולי לא. . . . אני באמת לא יודע !!

      "אם געגועים שוברים את לבבך
      אם אתה חולם ולא אכפת לך
      תבוז לגאווה
      ושמח באהבה
      אל תשטה בה

      היא הופכת בית לארמון זהב
      היא דמעות עוטפת בחיוך רחב
      אך אל בה תשחק
      בין רגע תשחק
      ולא תיהיה לך יותר"

בגיל 18 עוד כשהייתי ילד פגשתי ילדה אז שאלתי אותה מה נשמע?
והיא אמרה בסדר, אפשר לארח לך לחברה? והיא נשארה תקופה די
ארוכה, ארבע שנים פחות כמה ימים.
גדלנו ביחד ועברנו כמעט את כל העליות והמורדות בחיים.
זה קשה לאבד מישהו קרוב, בשבילי זה כאילו שמישהו שהכי יקר לך
בעולם פתאום חס וחלילה קרה לו משהו והוא נעלם. ואתה לא ידעת,
והיו כל כך הרבה דברים שרצית עוד לומר, אולי עוד חיבוק, תצלום
או לפחות נפנוף של שלום.
אבל אתה לא ידעת ועכשיו זה כבר מאוחר, זה נשאר בבטן ויכול
להשאר שם גם עד מחר.
איזה מוזר, פתאום אני זוכר, אני זוכר את הסרט הראשון, את האוטו
הראשון והנשיקה הראשונה שהייתה בתוך האוטו הראשון לפני הסרט
הראשון.
אריק אינשטיין אמר פעם:
  "אינך יכולה ככה סתם ללכת
   אינך יכולה לעזוב אותי
   אינך יכולה כי עכשיו שלכת
   יש גשם בחוץ ואת נשארת איתי."

אבל יגאל בשן אמר:
  ".היש סיכוי שאותי את זוכרת
   היו לנו זמנים יפים.
   אם תזכרי אותי .
   האם תקדישי לי קצת זמן
   עכשיו כשאת הרחק מכאן.
   השארת תמונה עם חיוך ומסגרת
   האם נשארתי גם אצלך."

ללכת אפשר אבל אי אפשר למחוק את הזכרונות.
את החברה לאבד זה קשה אבל אין מה לעשות, אבל על הילדה שהכרתי
לפני ארבע שנים אני לא מוכן לוותר. על אותה ילדה מעצבנת
ומטרידה שבשבילי היא הדבר היפה ביותר שאלוהים ברא.

אז לפעמים אני הולך לים לנסות ולדוג איזה דג זהב אחד או שניים.
ולבקש ממנו משאלה, רק אחת, קטנה ולא קשה, שמחר בבוקר אני אקום
ולידי במיטה אותה בחורה .ישנה, ורק נשיקה קטנה עדינה אתן לה
במצח.. וזהו.
זהו.
סיפרו לי פעם שבלב יש ארבע חדרים, עכשיו אצלי כולם מלאים. אני
לא יודע מה קורה ובטח לא מה יקרה, אבל דבר אחד בטוח. חדר אחד
אני נועל,
עם כל התמונות, זכרונות ורגעים יפים של אותה בחורה, אותה בחורה
עם חיוך נפלא שמעכשיו זה רק החדר שלה.
זה לא היה מכתב, זה לא ספר ובטח לא שיר,
זה היה סיפור.. הסיפור שלי.
ואולי יום אחד זה יהיה גם סרט. . .
             א נ י   ל א    י ו ד ע .


חג שמח, גמר חתימה טובה
                 ושנה טובה
                       חגי.

  "לו להשיב ניתן  
   את מחוגי הזמן
   איזה עולם נפלא הוא היה בורא
   לו רק להשיב ניתן
   את שחלף מזמן
   איך העולם אז היה משתנה"