חלמתי אמש שנהייתי צל.
בענפים שחורים חיבקתי את כפות רגליך,
זחלתי על הארץ בדרכיך,
דמותך הפכה לישותי, ודמעותיך
שרפו את בשרי בחום אפל.

וכשנסוג מפני הלילה אור היום,
כשכבר עייפתי מהבוץ, מהלכלוך, מהעפר,
כשהיטשטש השביל בלחש הנהר
ברחתי גם אני. ולא נשאר דבר
בזיכרונך עליי ועל החום.

בשעת זריחה כבר בא אליך צל אחר
ובמקומי ליווה אותך בצעדה המטורפת,
בקצב שיר הספד נקשתם על הזפת.
וכך נותרתי - צל בלי דמות ועם תקווה רופפת,
שיום אחד אדליק אתך עוד נר.

שיום אחד תרפה השכחה,
שבעיניך המולת הרחוב תקפא לגן פסלים,
שנפשך תמאס במבטים הערלים.
ואז תבוא למשות אותי מהצללים,
באור היום תרשה לי שוב להיות הצל שלך.