ארזתי את התיק,
לא הרבה דברים נכנסו פנימה,
תיק לא גדול כל כך אבל זה מה שהיה לי.
ארזתי את התיק בדמעות, יודעת שמה שישאר פה לא אקבל, לא אראה
עוד לעולם, חפצים יקרים שלי.
מוזר איך אפשר להיקשר לחפצים, לדוממים,
ואני קשורה לכמה חפצים יותר ממה שנקשרתי לבני אדם...

למשל הכרית שלי,
ימות העולם ואני לא אוותר עליה! היא שלי מגיל שלוש, מלווה אותי
בלילות השקטים של השינה הטובה והרגועה,
בלילות הסוערים של האהבה שמאיימת להציף את כולי ולבלוע אותי
חייה, מלווה אותי גם בלילות לבנים, כשאני לא מצליחה להירדם,
יושבת ונזכרת בילדה מ"המאהב",
איך הייתה יושבת ומסתכלת על השכן מדפיס בלילה,
מהחלון שלי רואים רק מדבר, חושך.
ואין אף אחד בחוץ כדי להמציא עליו סיפורי חיים.
אז את הכרית שמתי ראשונה בתיק.

אחר כך הגיע תורם של הספרים. כאלה שקיבלתי במתנה ויש להם ערך
סנטימנטלי, כאלה שאחרי שקראתי אותם הם נשארו לי בלב כמה ימים -
בלתי פתורים, כאלה שאני אוהבת במיוחד.
ספרים שהייתי נעלמת אליהם כשהייתי רוצה לשכוח מי אני,
לשכוח שלא התקשרת כבר שלושה ימים והנייד שלך לא זמין,
לשכוח שמחר זה שמונה חודשים יחד ובטח כבר שכחת,
לשכוח שאמרת לי שמשהו נעלם, שאין יותר קסם.

דיסקים,
פה זה כבר נהיה באמת יותר קשה.
מה לקחת? הרי יש כל כך הרבה...
דיסקים של בוקר, דיסקים של לילה, כאלה של חורף, של קיץ, של
שמח, של עצוב או כועס או לבד.
דיסק שצרבת לי פעם ואמרת לי שכל שיר בו מזכיר לך אותי,
דיסקים שקנית לי פעם, בהתחלה בהתחלה, כשהייתי צריכה רק לומר את
מילת הקסם וישר היית מופיע עם הפתעה בתיק השחור הגדול שלך או
בכיס של המדים.
מדים לנצח יזכירו לי אותך...
או לקחת את האלה עם השירים שהיינו צורחים ביחד באוטו, כשבאת
לקחת אותי ממחנה שמונים בטירונות ונסענו עד למדבר מעיפים שירים
אל החלל הפתוח, מעורפלים מאהבה שחשבנו שאין לה גבולות.
אבל לכל דבר יש גבולות, אפילו לכמות של דברים וזיכרונות שאפשר
להכניס לתיק אחד קטן...

ועכשיו הבגדים.
בגדים שאתה אוהב, לא אוהב, מחמיאים, לא מחמיאים,
השמלה השחורה שלבשתי כשבאת אלי לארוחת ערב ראשונה כשאימא ואבא
נסעו לספרד, כשעשינו אהבה מטורפת בכל חדר בבית,
כאילו אין מחר, כאילו לא אהבנו מעולם.
השמלה שהעלתה על פניך חיוך זדוני שכזה, חושק ומטורף,
חיוך שנעלם מתישהו עם החודשים ובכלל לא שמתי לב אפילו...
או את החולצה הצמודה שלבשתי כשנסענו לסופשבוע בזיכרון יעקב,
כשהתלכלכה מפירורים של בורקס שאכלנו בשתיים בלילה כי היינו
במיטה ופספסנו את ארוחת הערב,
החולצה שאמרת לי שעושה לי עיניים מדהימות,

פעם כשעוד העזת להביט בי בעיניים.

סיימתי לארוז את התיק.
ואני עומדת ללכת עכשיו - אתה שומע??
אני הולכת! אני לא חוזרת!

בבקשה תבקש שאני אשאר...