נוסע במהירות של כשמונים קמ"ש, דבר שהיה יוצא דופן להרגלו
הרגיל, החל לחשוב לעצמו. תמיד היה מהממהרים שחייבים להגיע
ראשונים ואכן עשה זאת תמיד והגיע ראשון. אך לא הפעם, הפעם נסע
לאט לאט ובנתיב הימני בעוד כל מכונית שהתקרבה אליו במהירות של
מאה, מאה עשרים קמ"ש, עקפה אותו מייד. פתאום זה לא הזיז לו.
הוא ישב שם על כסה הנהג ורצה רק לעצום את עיניו. לא, הוא לא
היה עייף, לא הפעם. הוא היה מותש, מותש מהחיים, עייף רוחנית,
פסיכולוגית, או איך שלא תקראו לזה אבל לא עייף פיזית. הוא רצה
לעצום את עיניו וסוף סוף לדבר עם עצמו, דבר שלא קרה מזה זמן
רב. הוא רצה לדבר עם עצמו או לדבר עם אלוהים, איך שלא תקראו
לזה, אבל הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. מאלוהים הוא בטח התבייש
ואפילו מעצמו. הוא לא היה מסוגל להודות ולומר בפיו את הדברים
שעשה. אז הוא רק חשב עליהם והמשיך בנסיעה. עד שהגיע לגהה, שם
כבר לא יכל להתאפק ובאמצע המחלף הוא החל לבכות, כמו תינוק, כמו
שלא בכה מזה עשרות שנים. מזה זמן רב שהוא מתחנן ומייחל לרגע בו
יוכל לבכות שוב כמו פעם אך לשווא. סוף סוף יש לו הזדמנות. למען
האמת זה לא קרה ברגע, גם לא בכמה רגעים. זה קרה בכוח. הוא
התחיל לבכות כשחקן תיאטרון ברגע דרמטי שכזה. הוא ממש התאמץ
להוציא כל מתייפח ובוכה אך לשווא. הוא ניסה שוב ושוב עד שלבסוף
החל לזרום. ברגעים מסוימים הוא כבר לא ידע אם הוא בוכה באמת או
שמא הוא עדיין מתאמץ לבכות. הוא לא רצה לעצור את זה בכל מקרה,
מה שזה לא יהיה זה עדיף מכלום. הוא הרגיש קשור לעצמו הוא הרגיש
את נפשו המיוסרת מוציאה קצת החוצה, זה היה כמו ללכת לשירותים
אחרי טיול מאוד ארוך...
אבל זה היה יותר מזה. זה היה כמו לאכול אחרי צום של שנים. כמו
ההוצאה הזאת החוצה הייתה הכנסה פנימה, היא הייתה גילוי של הנפש
שלו לאחר כל כך הרבה שנים. מזוויעות, של טעויות חוזרות ונשנות,
שוב ושוב. עד שכמעט ונקט בצעדים סופניים שאין מהם דרך חזרה...
די.
ומעתה התיקון יחל.
הדרך אל הארמון נראתה.

למחרת, נעלמה. נראתה מכוסה בכל מיני רפש עבה וגסויות הרוח...
מגעיל.
אבל הפעם הוא ידע. הוא זכר את הבכי וזכר את הארמון. גם הדרך
הייתה ברורה לו הרבה יותר.
כלום לא יניע אותו ממטרתו...
רק אני.