ההחלטה להתחמק מהבית היא לא כ"כ החלטה. אני מעמידה פנים בפני
עצמי שאני מתלבטת, כן, לא, ואם יתפסו אותי אז מה יהיה, אבל אני
כבר החלטתי כשראיתי את המספר שלו. ההתלבטות זו רק דרך להעביר
את הזמן עד שאני אהיה בטוחה שההורים שלי נרדמו.

אני לבושה, חוץ מהנעליים. את הנעליים אני אנעל בחוץ. אם היו
מצמידים רמקול ללב שלי הייתי יכולה לפצוח בקריירה של טראק
הטראנס האנושי הראשון. אני לא נושמת כל הדרך מהחדר שלי לדלת
כניסה. בשביל מה לנשום בכלל. לנשום זה לפחדנים.
שתי הבעיות העיקריות כשאני מתחמקת מהבית זה לפתוח את הדלת,
ותירס. את בעיית הדלת פתרתי חלקית בשימון הצירים לפני שבועיים
בשמן בישול (וזה עבד להפתעתי הרבה). תירס, מאידך גיסא, הוא
בעיה אחרת לגמרי. מסיבות השמורות עמו לתירס יש מנהג להיעמד ליד
הדלת, בעיקר בלילה, וליילל כאילו אין מחר, כאילו הקוזאקים אנסו
ורצחו את אימא שלו, לא בהכרח בסדר הזה. לפעמים אני חושבת
לעצמי, מה החתול הזה כבר הספיק לעבור בחמישה שבועות שהוא בילה
בחנות לחיות לפני שלקחנו אותו אלינו. מי אנס אותו. לפעמים בא
לי להשאיר אותו בחוץ לכמה שעות, שאיזה חבורה של ילדים שלא נעלו
אותם מספיק בארון כשהם היו בני ארבע תחליט לבדוק אם זה נכון
שכשגוזרים לחתולים את השפם אז הם קופאים במקום ולא זזים עד שהם
מתים, או אפילו סתם כדי שהוא יבין (בתדהמה כמובן) שיש דבר כזה,
"רעב" קוראים לו, והוא לא משהו בכלל.  
אז ככה הוא מתיישב לו, בדיוק כשאני מתקרבת לדלת, ופוצח בשירת
הסירנה שלו. "מיאו, אני רוצה החוצה, מיאו, תני לי ללכת", או
משהו כזה, ולכו תשכנעו חתול שלשתוק זה לטובתו. כוס אימא שלו.
אני שומעת ואולי מדמיינת רחשים מכיוון החדר שינה של הורים שלי.
אך אין לי יותר מדיי מה לעשות, אם צירים חורקים לא עצרו אותי,
אין לי שום כוונה לתת לעכברוש המוערך יתר על המידה הזה לגרום
לי לוותר. לא על תירס ייפלו גיבורים. אז אני יוצאת. במדרגות
אני שומעת אותו ממשיך ליילל, והפעם ביתר שאת, כי הנה הוא כבר
ראה את החוץ וכל הנפלאות שהוא מסתיר בחובו, וכבר נלקח ממנו
החופש, ומה רע ומה מר  גורלו. לפעמים אני כ"כ מפחדת בשלב הזה,
כשאני במדרגות מסתכלת מבחוץ על דלת הבית שאני, פחדנית שכמותי,
מוצאת את עצמי שוקלת להיכנס בחזרה הביתה, ולהתגנב למיטה, ואז
כלום לא קרה, ודי כבר עם המשחק הזה, ובשביל מה אני צריכה את כל
הסיכון הזה בכלל.
אבל אני אף פעם לא נכנסת. אולי כי אני טיפשה. אולי כי אם היתה
לי אישיות קצת יותר מאוזנת וטיפת כושר שיפוט לא הייתי נכנסת
לכל העסק הזה מלכתחילה.

רק אחרי שאני יורדת את כל המדרגות ויוצאת מהבניין אני נרגעת.
אבל לא לגמרי. כי המוח הפרנואידי שלי מדמיין איך פתאום תראה
אותי אחת השכנות החטטניות, ומחר היא תספר לאימא שלי, היא פשוט
לא תוכל לשלוט בטבעה השכני והחטטני, זו לא אשמתה, איך "ראיתי
את הבת שלך אתמול ב- 1:00 בלילה יוצאת מהבניין, והיא ממש
רזתה!!".
אני כ"כ פאקינג רועדת, שילוב מנצח של קור ופחד, או אולי פחד
וקור, האצבעות שלי מחייגות במהירות שיא על המחוגים הקפואים של
הטלפון הציבורי ליד הבית שלי.
יצוין שהזמן שלוקח למונית להגיע לבית שלי, הוא תמיד קצר מהזמן
שלוקח לבן אדם ממוצע להתעלף, כשהוא היסטרי כמוני.

לנהג קוראים איכשהו, אני בטוחה, אבל משום מה לא קלטתי איך, אז
אני מחליטה שהוא יוסי. לא שמתאים לו יוסי. הוא נראה בכלל אבי
או מוטי, אבל יש לי זכות לקרוא לו איך שמתחשק לי, אני קפואה
והיסטרית וחוץ מזה אני משלמת לו. דאממט, אני אקרא לו נבוכדנצאר
, למה מה הוא יעשה לי.
תירגעי, פסיכית, אני אומרת לעצמי בלב, הוא רק נהג מונית,
תפקידו להסיע אנשים ממקום למקום, לא לספוג התנהגות לא מאוזנת
של בחורות שמתחמקות מהבית ב- 1:00 בלילה כדי לנסוע להזדיין עם
גבר שחושב שרגשות זו מילה שהמציאו כדי להציק לו.
הנהג מתברר כטיפוס סימפטי במידה, לא גונח ונאנח כל הזמן כדי
להזכיר לי שעבודה כנהג מונית זה חרא, ותודה לאל, לא מנסה
להתחיל איתי., או, יותר גרוע, לדובב אותי, מה בחורה יפה וצעירה
כמוך מסתובבת בשעות כאלה. אני גומלת לו בלא לנסות להעביר
לגלגל"צ, וכשהוא עושה את זה עצמאית, אני מאושרת לפחות כאילו
גיליתי שהחליפו אותי בלידה, ואני בעצם בת יחידה להורים עשירים
ויציבים מנטלית.

כל הנסיעה יש שירים עצובים עם קורטוב של אופטימיות נוסח "את
אמנם לא אוהבת אותי אך השמש עוד תזרח מחר", אבל אני לא מצליחה
להירגע. במקום זה אני נעשית חסרת סבלנות, אני לא אוהבת שיש לי
זמן לחשוב על מה שאני עושה, יש לי מספיק ספקות גם ככה.

אני מאוהבת באביעד. לא, מאוהבת זו מילה שמשתמשים בה בקלות ראש
מדיי לטעמי. אני מכורה לו, שבוייה שלו. הייתי אומרת אובססיבית,
אם זה לא היה עושה לי אוטומטית קונוטציה של בחורה פסיכית
שרודפת אחרי מישהו ומאזינה לו לטלפון והורגת את החברות שלו.

המונית עוצרת, 50 שקל. אבי או יוסי או מוחמד נוסע לו, משאיר
אותי בקור, ולבד.
אביעד פותח לי עם שורטס, למה מי הקור חושב שהוא בכלל על אביעד.
הוא מחייך אליי "איחרת". אני חושבת, תכף אני אראה לך מה זה
איחרתי, נראה כמה איחרתי אחרי שאני אסרס אותך, ובקול אומרת
"אני מצטערת". נסתרות דרכי האהבה, אין ספק.

5:00 לפנות בוקר, הגעתי הביתה.
איך שאני מכניסה את המפתח אני שומעת מהצד השני של הדלת: "מיאו,
מיאו". תשתוק, יא בן כלבה, אני בעצמי אגזור לך את השפם, לא
לפני שאני ארטש לך את הפנים עם סכין גילוח, אני מסננת בעודי
פותחת את הדלת ברחש כה מינימלי, שניקיטה הייתה יכולה לקחת אצלי
שיעורים.

כולם ישנים. או עושים את עצמם. אופציה א' בחמישים, תודה.
נכנסת למיטה, עם בגדים. מה עם בי"ס? חה חה חה. מחר אני ישנה.
אולי שבוע הבא אני אקפוץ לביקור.

"מה את עושה?", ממציאה מחדש את האטום, תוך כדי עבודה על
הכריאוגרפיה לקליפ החדש של בריטני ספירס, מה אתה חושב שאני
עושה, טמבל, "סתם, שום דבר מיוחד", סתם יושבת ומחכה שתתקשר.
"אז בא לך לקפוץ?", תראה, לא יודעת, אני צריכה לבדוק ביומן
שלי,  "אהה, כן, סבבה. תן לי שעה?"  "שעה?", כן, שעה שלמה.
"טוב. אני מחכה."

חושך. הערה לעצמי: לשמן גם את הצירים של הדלת בחדר. רק עוד כמה
מטרים עד לדלת הכניסה...

"שרגא, יש מישהו בבית? אני שומעת רעשים".

אני קופאת. המורה שלי לדרמה היה יכול להיות ממש מרוצה מהפריז
שלי עכשיו.

"לא יודע". כחכוח, משמוש, רשרוש וגיהוק, "תלך לבדוק".

לחשוב מהר, לחשוב מהר, אמא'לה, סבתא'לה, מי אני ומה שמי, תעשי
משהו, פסיכית, אל תעמדי כמו איזה מפגרת. לכי לחדר כביסה. למה
שהוא יבדוק שם. אני הולכת לחדר כביסה.
אבא שלי עובר במסדרון. עוצר. הולך לכיוון המטבח. אני מתחבאת
מאחורי המכונת כביסה. נו, לך כבר, אין אף אחד בבית, למה שיהיה,
אנחנו גרים בקומה הרביעית, ויש לנו רב בריח.
כאילו אבא שלי שמע את המחשבה, הוא מסתובב לצאת מהמטבח. תודה,
אלוהים, מעכשיו אני מאמינה בך, אני מודה לפעמים אני קצת סקפטית
אתה יודע איך זה...
לא, טעות. אבא שלי כבר הגיע עד המטבח, אז למה לא לנצל את
ההזדמנות ולקחת משהו מהמקרר, בכל זאת הוא צריך להצדיק את
המוניטין שלו כגרגרן.
סוגר את הדלת של המקרר. חושב קצת. פתאום הוא צועד לכיוון שלי.
אלוהים, תשכח כל מה שאמרתי, אתה לא הכרת חוסר אמונה בחיים שלך
כמו שאני הולכת להפגין אחרי שכל זה ייגמר.    "אפרת, מה את
עושה?"

אהה, בהה, משחקת מחבואים, היי, הצלחת למצוא אותי, עכשיו תורך,
"אני.. סתם.. לא יודעת".
אני קמה, מסתובבת באיטיות, הסיטואציה הפכה ליותר מידי
סוריאליסטית לטעמי, אם יורשה לי, אני פורשת לחדר, שם אכפה על
עצמי חיי נזירה אלכוהוליסטית.
אבא שלי חוזר למיטה, ממלמל משהו לאימא שלי, כנראה מתעניין אם
החליפו אותי בלידה, אני נכנסת לחדר, מתיישבת על המיטה, ותודה
לאל, לפני שזה יהיה מאוחר מידי, נזכרת לנשום. מבין מליון
המחשבות בראשי, 2 אני מזהה בבירור:
1, יש לי מזל שאבא שלי הגיע לשלב המאסטר באומנות ההדחקה, 2,
אני עדיין רוצה לנסוע. איזה קול נשכח במוח שלי, נקרא לו
ההיגיון, פוער פיו בתדהמה כאומר, "לא, לא יכול להיות. את לא עד
כדי כך פסיכית", ומרוב התדהמה לא מצליח להגיד כלום, ואני כמובן
לא ראיתי אותו פוער את פיו, אז אני לא יודעת שהוא מתנגד, ומה
עוצר אותי בעצם, מלחכות עוד כמה דקות ולנסות שוב.

מסדרון, חושך, מיאו. תתעלמי, תצאי כבר מהדלת, זו כבר נורמה
המיאו שלו בבית, אבא יתחיל לחשוד דווקא אם הוא ישתוק. ממש ציני
הגורל הזה, איזה חוש הומור, איך שאני פותחת את הדלת, תירס בורח
החוצה. אבל אני כבר לא רואה ולא שומעת, רק לברוח מכאן, את
הבריחה שלו החוצה אני רואה כברכה, שיסתובב קצת בחדר מדרגות,
כשאני אחזור אני ארדוף אחריו.

המפגש עם אביעד היה כרגיל, הוא מתאמץ להיות נחמד, זיון,
סיגריה, הוא מתאמץ קצת פחות להיות נחמד בפרט ולהתייחס אליי
בכלל, עוד סיגריה, הביתה. רק שהפעם, לכל אורך הנסיעה לשם, בזמן
שאני שם ובמיוחד בדרך חזרה, יש לי הרגשה ממש ממש רעה.

מדרגות. עוד מדרגות. אני לא שומעת את תירס. פאקינג הרגשה רעה.
מיטה, עוד חמש דקות אני במיטה. בין הקומה השלישית לרביעית אני
נעצרת. קולות מהבית שלי. הרבה. שמחה מציפה אותי, זה לא יכול
להיות תירס, כי הוא הרי לא בתוך הבית, ויסולח לי על ההיגיון
הקלוקל, בכל זאת חמש בבוקר. לוקח לי דקה לקלוט שקולות בבית
יכולים להיות עוד דברים חוץ מחתול משועמם, הורים ערים, למשל.
הורים שלי ערים. הורים שלי יודעים שאני לא בבית.

להפתעתי, אני דווקא לא נכנסת להיסטריה. במקום זה, אני מרגישה
תחושת הקלה. הרי מזמן חיפשתי תירוץ אמיתי לברוח מהבית, ומה
יותר אותנטי מאיום מיידי על חיי.
אני לא מקדישה לזה יותר מידי מחשבה, הרי שיקול דעת מעולם לא
היה שמי השני, ההחלטה התקבלה עוד לפני שעלתה לדיון ואני כבר
בדרכי חזרה למטה. אני מתקשרת לידיד שלי ומקבלת אישור (זועף
וישנוני, אמנם, אבל לי זה מספיק) לבלות אצלו את שארית ה, אהה,
לפנות בוקר. כל הדרך אליו (7 דקות, אם אתה נכה בכל הגפיים) אני
מתכננת לי תכנונים. אני חופשייה, איזה יופי לי, אולי אני אעשה
לי טיול מסביב לחיפה, אבקר חברים, אולי אני ארד לאילת, ואפקיר
את גופי לניסוייו של אמן קעקועים מתחיל תמורת סכום סימלי של
5000 דולר. אולי... אולי עכשיו אני אלך לגור עם אביעד.
גם לחלום חלומות מותר.

בבוקר העניינים אופטימיים קצת פחות. לא מאוזנת נפשית או לא,
עדיין יש לי מצפון, וכך אני שוכבת לי במיטה, עושה למצב הערכה
מחדש. כבר 12 שעות אני מחוץ לבית. אם בלילה הייתי נעדרת
בכאילו, עכשיו אני נעדרת רשמית, וזה מצדיק התייחסות יותר
רצינית לכל הנושא. ואם כל הרצינות הזאת שיש לי על הראש לא
מספיקה, ידיד שלי, נקרא לו איתי, עושה לי פרצופים כל הבוקר, מה
אני גם מעירה אותו בשעה שהוא לא ידע שקיימת וגם לא מספרת לו מה
קרה. אני מצידי מחזירה לו פרצופים, מה אתה רוצה שאני אעשה,
אספר לך כמה אני אישה, ועוד מהסוג הממש מטומטם? אין עלי
בפרצופים, הרי בכל זאת מדובר באשה, ואיתי מהר מאוד מוותר, הוא
גם ממהר לעבודה, "כשאת רוצה לדבר את יודעת איפה למצוא אותי,
מצאת יופי אתמול. תנעלי כשאת יוצאת, תשאירי לי את המפתח
בעציץ".

איך אנשים יודעים להיות גיבורים כשמדובר בעניין של חיים ומוות.
אתמול היה יותר סיכוי שאני אחתום על נדר שתיקה ואכנס למנזר
משאכנס הביתה. אבל 12 שעות אחרי, כשאיתי יוצא מהבית ומשאיר
אותי עם עצמי, אני מוצאת את עצמי מפנטזת  שכל זה לא קרה מעולם,
אני עכשיו יכולה לחזור הביתה, וכולם יתנהגו אלי רגיל, כמו בפעם
הזאת בכיתה ג' שהחלטתי שאני נוסעת לגור עם אחותי בירושלים,
ולקחתי את האופניים ושני סנדוויצ'ים עם פסטרמה, ושני קילומטר
אחרי שיצאתי לדרך התחלתי לבכות, ונסעתי הביתה ונכנסתי בריצה
לסלון ואמרתי לאימא שלי שאני אוהבת אותה ואני מצטערת שברחתי,
והיא לא ידעה על מה אני מדברת. נעדרתי רק חצי שעה, והיא הניחה
שאני באיזה חוג.
אבל הפעם, יש לי הרגשה, זה לא יהיה ככה. הפעם, יהיה לי מזל אם
אימא שלי לא תרשום אותי למנזר בעצמה. הפעם, ינעלו אותי בבית
ויתנו לי לצאת אולי בגיל 25, וגם זה בשביל להידרס ולחזור.
ואפרופו להידרס, שכחתי לגמרי, אמור להיות לי שיעור נהיגה היום.
אני מציצה בשעון. 12:30. שיט. מאוחר מידי לבטל. חוץ מזה, שאני
אבטל שיעור נהיגה? "אני יכולה לנסוע ישר אחרי השיעור.." אני
אומרת בקול חסר החלטיות ומסתכלת על הקירות בציפייה לאישור. הם,
מצידם, נאלמים דום, הם לא הולכים לקחת אחריות על העניין הזה,
ושאני אעשה מה שאני רוצה. "נו מה כבר יכול לקרות?" אני מתעקשת,
והם בשלהם. שותקים. טוב, שום דבר לא יקרה, אני משכנעת את עצמי
והולכת אל הטלפון. אחרי כמה צלצולים המורה לנהיגה שלי עונה
ב'שלום' ידידותי. "אלי?" "כן?"  "זאת אפרת. אני פשוט לא בבי"ס,
אולי אתה יכול לאסוף אותי מכאן?" שתיקה קלה. "איפה את נמצאת?",
הוא שואל בטון קצת רציני מידי, "אממ, בויצמן. 53. אתה יודע
איפה זה?"  "כן", הוא עדיין עם הקול הרציני, "תרדי למטה עוד 20
דקות". אני מנתקת.

יש לי פרצוף קצת מתנצל כשאני נכנסת לפג'ו 306 של המורה שלי.
"שלום, אפרת, מה שלומך?" הוא שואל, ואני עונה "בסדר, הכל
כרגיל", מתאמצת מדיי להישמע קלילה, ונשמעת לעצמי כמו צפצוף של
משאית כשהיא עושה רוורס. בכסא הנהג יושבת מישהי שאני לא מכירה,
כנראה תלמידה חדשה, ובמהירות שהיא נוהגת, היה עדיף כבר אם היא
הייתה נוסעת רוורס. "אז הכל כרגיל, הא" ממשיך אלי, ואני קולטת
אותו בוחן אותי במראה הקדמית. "הכל ממש יופי", אני עונה, מושכת
את המילים לאט כמוהו. הוא מחייך ומעיר משהו לתלמידה. פתאום
האוטו עוצר. אני מניחה שאנחנו אוספים עוד תלמיד, וכשאני מרימה
את הראש אני רואה שאנחנו ליד בי"ס. שום תלמיד לא נכנס לאוטו.
במקום זה, אני רואה את אחי הגדול מתקרב. אלי מסובב אלי את הראש
ואומר לי "כאן את יורדת". אני עוד לא קולטת, אני לא מצליחה
להפנים שהוא בגד בי, הנבלה. מכר אותי בעבור חופן מילים טובות
מהורים שלי. אני יוצאת לאט מהאוטו, נעמדת ומסתכלת על אח שלי
מסתכל עלי. המבט שלו כמעט חמור, וזה באמת נורא כי אח שלי חמור
בדר"כ כמו טיפה מתייבשת על עלה כותרת של רקפת ביום שמש אביבי.
"לאן נעלמת?" הוא שואל, ויש לי כ"כ הרבה דברים להגיד פתאום בבת
אחת, שאני לא מצליחה להוציא מילה. "טוב, זה המצב. אימא ואבא לא
הלכו לעבודה, חיפשנו אותך כל הבוקר. אימא עכשיו נמצאת אצל
היועצת". אני מסתכלת ימינה ושמאלה, אין לאן לברוח, אני אאלץ
להתמודד עם זה. אח שלי מתחיל להתקדם לכיוון המדרגות של הבניין
הראשי, ואני נשרכת בצעדים כבדים אחריו. חצר ביה"ס ריקה ואני
אומרת בלב תודה שזה סוף היום וכולם בשיעור או הלכו הביתה. "איך
הגעתם לאלי?" אני מצליחה לפלוט כשאנחנו נעמדים מול הדלת של
היועצת. אחי בוחן אותי ואומר "התקשרנו לכל המספרים ביומן שלך.
אימא חיטטה לך בכל המגירות, היא מצאה גם את המסמכים שלקחת מבית
החולים כשעשית הפלה". אני מחליפה צבעים. זהו, הלך עלי. אף אחד
לא ידע שעשיתי הפלה. איזה ינעלו אותי בבית, המשפחה שלי כיתת
יורים, ואני המטרה היחידה. אני לוקחת אוויר, ופותחת את הדלת.
אני קולטת את אימא שלי חיוורת כמו סיד, ואת היועצת מסתכלת עלי
במבט חמור סבר.
You rip what you saw.

אני לא יכולה להתחיל לתאר כמה אני שונאת יועצות. אני יודעת שלא
המצאתי את הגלגל, זו לא חוכמה לשנוא יועצות בי"ס, אבל כל אלה
שנתקלתי בהן עד עכשיו פשוט דרשו את זה. הן תמיד טיפשות,
רכלניות וצרות מוחין ותמיד מנסות (בתחכום רב) להוציא ממני
שלפחות נאנסתי או משהו כזה. הן אף פעם לא מצליחות להבין שאני
נראית מסכנה רק בגלל שאני צריכה לשבת איתן. והיועצת הנוכחית,
פרידה, היא נפילה מן הפח אל הפחת. והיא גם מכוערת.
"אפרת, את יודעת שהבהלת את אימא שלך. את לא יודעת כמה היא דאגה
לך". היא מסתכלת עלי ומנסה לגלות סימנים של אשמה. כלום. היא
ממשיכה, "ההורים שלך לא הלכו לעבודה היום בגללך. את יודעת כמה
זה חסר אחריות להיעלם ככה?". מה שחסר אחריות זה לתת לפרציפלוחה
כמוך להסתובב חופשי. "למה לא סיפרת שעברת הפלה?" נוקטת פרידה
בשיטת החקירה, ואני לא עונה. אימא שלי מסתכלת עלי, גם אותה זה
מעניין. אני מצידי לא מסתכלת עליה, שתדע לא לחטט לי במגירות.
"אפרת", פרידה פונה אלי בטון רך, מה שרק מדגיש יותר את חוסר
העידון של פניה, "אני יודעת שקשה לך להסביר את עצמך. אבל אימא
שלך דאגה לך נורא, והמעט שאת יכולה לעשות זה לספר לאן נעלמת".
היא מסתכלת עלי במבט מנצח, ואני בוהה בה כמה שניות, ואז פותחת
את הפה ואומרת לאט וברור, בקול נמוך, "את לא יודעת שום דבר על
כלום. איפה שהייתי זה לא עניינך. אני מבינה שאימא שלי דאגה לי,
מה שאני לא מבינה זה בשביל מה היא צריכה לערב אותך כדי לדבר עם
הבת שלה. אני אספר לה איפה הייתי, אבל לא כאן ולא עכשיו. אין
לי שום כוונה לספק לך חומר רכילותי לשבועיים הקרובים". פרידה
נועצת בי עיניים, ואני, מתעלמת, קמה מהכסא ופונה לאימא שלי
"אימא, את באה הביתה?". היא מסתכלת עלי כמה שניות וקמה. אח
שלי, שמחכה בחוץ, קם מהכסא כשהוא רואה אותנו יוצאות. הוא מסתכל
עלי ועליה במבט שואל, אבל שתינו שותקות. יש לנו הרבה על מה
לדבר. אנחנו הולכות הביתה.

חודשיים אחרי, ואני עדיין חיה. לא ירו בי, אני לא במנזר. הורים
שלי החליטו שבהתחשב בכל הדברים שהם צריכים להתמודד איתם, עדיף
כבר להדחיק את הכל במכה אחת ולתת לי עונש קולקטיבי. אבא הדחיק
יותר מהר, אני חושבת שהוא עוד לא מוכן להבנה שיש לי רחם. אני
עדיין מתחמקת כדי לנסוע לאביעד, אבל הרבה פחות. גם החכמתי.
עכשיו אני נועלת את תירס בארון. שילמד.