אנו האנשים הרעבים
לחדוותה של אישה,
לצלצול קולה,
לגופה הרך, המתעדן, הענוג.
אנו האנשים הרעבים
למתק השפתיים הנענות
לחיבוק שימתיק את אכזבותינו
למגע האצבעות שיתפור את קרעינו
לחסד המופלא הזה
שיבוא כבר, ויציף את גופינו!
אנו האנשים הרעבים
המרעיבים עצמנו
ללא הלחם הזה
שזועק מתהומותינו,
אנו קבצנים עזובים
המתאמצים לחיות נפשותינו הריקות
בפירורי חיים עלובים
נוכח עוז אשדות הטבע
המתפרצים איתנים.
אנו האנשים הרעבים
שלא חגגו מעולם את שמחת ישותם
שלא חוו את צהלת הבשר הכלה
זורי תמצית חייהם לריק ואבדון
שעצמותיהם הסדוקות
מתפוקקות לרסיסי-רסיסים
שכל גופם השבור החרב
מתמסכן לו על מזבח אבנים.
אנו האנשים הרעבים
צללים כבויים
של נר חיינו הדועך לו לאיטו
הנדלקים חיש קל
לכל צל בדל שוק
אנו האנשים הרעבים
להמית עצמם בכל עת ברחובות החיים,
נזירי אדון החסדים
הממצמצים בלא חמדה
מבעד לסורגי מנזר
אל נכח שצף החיים ההומים
בעיניים חומדות וכלות.
אנו האנשים
שלא יודעים עדיין בחצי חייהם
אם ידעו אישה
י"ד סיוון תשנ"ח
פורסם בביטאון לשירה ויצירה "משיב הרוח". |
