ענת הביטה בסקרנות בבחור שהגיח לאויר המושב הדתי חץ שבגולן,
היישר מהישיבה הירושלמית "שערי הלוים". איתן המזוקן וחובש
הכיפה הגדולה, שהיה בשנות העשרים לחייו, עשה לו זה מכבר מנהג
אחת בשנה בחודשי הקיץ, לנטוש מאחוריו את הספרים והפלפולים,
ולגעת בטבע באופן בלתי אמצעי בעבודת אדמה.
היא היתה ללא ספק, הנערה היפה ביותר בחבורת הקוטפים, שהיו ערב
רב של סטודנטים, שהקדישו את חופשת הקיץ לקטיף תפוחים ומיונם,
בכדי לממן את שנת הלימודים הבאה.
תשומת לב מרובה ושלל מבטי קנאה קיבלה ענת מהחבורה העליזה וגם
מחברי הישוב אף שהיו בעלי משפחות. אין פלא שצדה את מבטו של
איתן מיד עם הגיעו.
חודש וחצי מאוחר יותר, כשחזרו ענת ואיתן מהטיול של נחל דליות
והלכו לצד הכביש, ונהגי משאיות צבאיות המומי יופיה, מילאו את
חלל העולם בצפירות, רוחה נותרה נכאה עליה, גם לאחר שהבינה על
מה המהומה: "אז מה אם אני יפה? בעיניי יש לזה משמעות, כמו
תמונה יפה על קיר". "מה איתך?" גער בה בעדינות, "היופי משקף
הוד פנימי. הוא הנצח שלובש דמות. את צריכה לעמוד כל בוקר חמש
דקות מול המראה, ולחייך אל עצמך בשמחה, שניחנת במתת יופי
שכזה".

אף שלא היה קוטל קנים כלל ועיקר, חשש לעצמו בתחילה, שלבטח אותה
נערה זהובת השער, שעליצותה היתירה מחפה על שבריריות כואבת, לא
תביט אל מראהו כלל. מה בכלל יכולה למצוא בת המושב החילונית
שגדלה בין השיבולים, בדוס הנזירי שנמאסו עליו חיי הישיבה? אבל
במהרה התבדה. היא רותקה לדמותו, לא פחות משרותק הוא לדמותה.
באחד הימים כשעלו הקוטפים אל האוטובוס, המחזירם למושב מהמטע,
העיז והתיישב לידה. היא קיבלה אותו במאור פנים, וככה התנהלה
ביניהם שיחה ערה, על ענינים שבלב וברוח, עד שהוכרחו לרדת ליד
המבנים של בית ספר שדה "חיצי-גיבור". מיום ליום ביקש את קרבתה
והיא לא רק שנענתה נרעדת ושוחקת, אלא אף בחנה את אהבתו לא אחת,
מתעתעת בו בנסותה להקנואותו באחרים.

איתן ירד מה"אפרון" שלו - אותה מכונה חקלאית צהובה, בעלת מנוע
בנזין צווחני וזרוע הידראולית, שנוצרה במיוחד לקטיף תפוחים
במרומי הצמרות - והלך לחלקה בה ענת עשתה בקטיף. כל אותו יום שר
לעצמו, בלב רונן שעלה על גדותיו את השיר הידוע, "הילדה הכי יפה
בגן", כשבדימיונו שוחקות פני ענת. לאחר לבטים ממושכים אזר
אומץ, לדבר אל לב הנערה.
"ענת, אפשר לדבר איתך רגע?" פנה אליה נידף בלב מפרפר. "איתן?"
פנתה מופתעת מסבכיו של עץ רחב. הורידה מעליה את סל הקטיף,
ומחתה את מצחה במטפחת אדומה, שהיתה מגולגלת וכרוכה סביב
צווארה. לאחר הליכה קצרה בצל העצים, דוממת חיכתה למוצא פיו,
בעוד הוא מנסה לתרגם לאומר את סער נפשיותו הכמהה.
"הענין הוא... שאת מוצאת חן בעיני מאוד... ויותר מזה. מה דעתך
שנהיה חברים?" לבסוף פלט במהירות, בקול לא קול, מתבושש בדבריו.
היא השפילה מבטה, חנוקת נשימה, על סף דמעות. "אני לא פנויה
רגשית כרגע לקשר. מצטערת, די נפגעתי בפעם האחרונה."
לשוא ניסה לשדל אותה. ענת עמדה בסירובה כפרד עקש. איתן רחק
ממנה, כשהוא רוצה לדפוק ראשו באחד הגזעים. דברו חזר ריקם. ועם
זאת, כשחזר והתניע את ה"אפרון" שלו, הבליחו בערפל ניצוצות של
תקוה. לפחות לא צחקה לו בפנים.

בכל שעה שהיתה נגלת לעיניו, נדמה היה לו שרק נוסף יופי על
יופייה. נקיה וחפה היתה מכל איפור ותכשיט, ודומה כי יופייה לא
היה זקוק לשום סעד מאלו.
מילדותה היתה כפרח בר, שגדל לו בשדות העמק. בזהוב שערה שגלש
לכתפיה. בירוק עיניה החתוליות, שאש שובבנית וביישנית ניצתה
בהן. בעצמות לחיה הגבוהות. בחן שהוצק בשפתיה העדינות. בחיטובי
גופה הקפיצי, המקומר לו בקימוריו החמודים. וברגליה המתארכות
ענוגות אל רצועות סנדליה הדקות. תמיד בעיניו דמתה לאיילה נערית
ותוססת, שנחבאת בסבך העצים.
עזה ובוערת היתה המשיכה ביניהם, וכחוזקה כן מופנמותה. כל אימת
שראה אותה, רצה לחבקה ולנשקה מרוב חיבתה, ועם זאת שלמבוכתו
גופו אמר את דברו, תמיד נותר ביניהם חיץ בלתי נראה. וגם היא עם
כל חילוניותה המוחצנת, הסתובבה סביבו ביישנית וחיישנית. כך
כשרצתה לראותו, לא העיזה לנקוש על דלת חדרו, אלא ביקשה שיקראו
לו החוצה.
הם סבו האחד סביב השני, במעין ריקוד מרפרף, נוגעים לא נוגעים.
כך כשביקשה לעסות את גבו הדואב מרכינה אינסופית על העצים, לא
הרשה לה לגעת בו, על אף הפצרות חברותיה, והיא כנערה דתית
צייתנית, צנועה ובתולית, חיכתה שייזום את הקירבה.
אבל איתן לא העז לגעת בה אפילו באצבע קטנה, למרות שהאש שיקדה
בליבו כלפיה אמרה לו בבירור, שחפץ הוא לחזות בפניה האהובים
המתענגים בו, בעת שידעה במעשה האהבה.

באחר הצהרים של אחת מהשבתות, הלכו החברי'ה, לטייל בפינת החי
שבקצה המושב. מקום בו שכנו להם עופות וחיות ממינים שונים
ומשונים. הרחק בסוף השתרכו להם ענת ואיתן. כשהגיעו לכלובו של
כבש המארינו הניו- זילנדי השמנמן, לפתע דילגה ענת מעל מעקה
הכלוב, רכנה אל הכבש, ונישקה אותו על שפתיו בחושניות לוהטת.
איתן הביט במחזה נדהם ונרעש, וגמגם במבוכה "אני מתחיל לקנא
בו". ענת התרוממה כשעיניה זורחות בחדוות מנצחים ואמרה: "סוף
סוף משהו זז אצלך".
פתאום התחוור לאיתן שענת נכונה אליו, הרבה יותר מששיער.
הפרובוקציה הקטנה הזו לא פחות מהאחרות, היתה ממוענת אליו
במיקוד ישיר. "חברה היא לא רוצה להיות, אז מה כן?" שאל איתן את
עצמו מבולבל. לא היתה זו הפרובוקציה היחידה. דרכם המשותפת
הייתה סוגה בחוחים שכאלה. זו הייתה דרכה הביישנית לומר את
דברה, במעשים קטנים ויצירתיים...

באחד מתקופת ה'ברוגז', ישבו חבורת הקוטפים לנוח במעגל, בין שתי
שורות עצים. איתן לא יכל להתיק עיניו ממנה, אף שכעסו עליה היה
רב. כסירנה מיתולוגית משכה אותו בעבותות של אהבה. אהבה שמילאה
ליבו לבעבע ולגלוש על גדותיו, אף אל חפציה ולבושה. במיוחד אהב
את חצאיתה הכתומה החמודה, ואת שמלת הכתפיות הסגולה הנהדרת,
שנראתה בה כנסיכה אגדתית, וקרא לה על שם צבעם, 'כתומה'
ו'סגולה' במילרע.
הוא זכר את היום שבו הציעה לו, לצאת איתה לריצת בין-ערביים.
כשהופיעה עגמו עיניו. רגליה החטובות בלטו ממכנסי ספורט
קצרצרים. הוא נבעת ואמר: "ככה, אני לא יכול לרוץ איתך!"
די והותר היתה בשמועה שעשתה לה כנפיים במושב, שהם נעלמו יחד
באמצע העבודה, עד שהאחראי על הקטיף שלח קבוצה שלמה לחפשם, והנה
נמצאו יושבים תחת אחד העצים במעבי המטע. לרגע דמיין איך אחד
מאנשי היישוב, משתנקר אצל רבו שבירושלים, אודות תלמידו הפוחז,
שרק השתחרר לו מעט מעולה-של-תורה, והנה מתהולל הוא עם
אפיקורסית נחשקת, מעורטלת לשליש ולרביע. היא ללא אומר הלכה
לחדרה והחליפה את המכנסונים בחצאית הכתומה.

לאחר סופשבוע בירושלים חזר במוצ"ש, כשבאמתחתו הספר "את ענת
אנכי מבקש", - ספר דיאלוגים ארוך בין דתי לחילונית, במסעה
הרוחני לגילוי הדת - כתשורה לענת.
קוטפים ישבו להם ופיטפטו. איתן עבר לידם ונכנס לחדרה. הוא
הבחין בה רבוצה במיטתה, קוראת דבר מה. בראותה אותו הרימה ראשה
בחיוך. הוא התיישב לידה ואמר: "הבאתי לך משהו מבירתנו הנצחית".
ענת צהלה בהתלהבות ילדותית: "מה? קנית את זה בשבילי? בשבילי?".
איתן הנהן בראשו לחיוב, והראה לה את ההקדשה שכתב לה.
הוא הרגיש שמצא שעת כושר. "אז מה את אומרת, אולי סוף סוף נהיה
חברים?" אמר לה בתמימות של בחור, שמיעט בקשרים ספונטניים עם
בנות המין השני.
היא הנידה ראשה בסירוב תקיף. "גם אם אחזור בתשובה, אף פעם לא
אגיע לרמה הרוחנית שלך. אתה מרחף ברקיע השמיני ואני חיה בארץ".
הוא התחנן "אבל למה לך למדוד את עצמך כלפיי?" והיא עקשת ונבונה
לא הסכינה.
צריבה גדולה כמדקרת חרב עברה בליבו. "סוף סוף מצאתי את שאהבה
נפשי, ומחיצת ברזל מפסקת בינינו". איתן יצא מחדרה בפנים
חפויות. בעוד אלכס זורק לו ברשעות מהמסדרון: "איתן! אתה יודע
שפניך נפוחים כפני חזיר?"
איתן תקע את פניו המתאדמים ברצפה, ומיהר להתכנס לחדרו עטוף
נפש. מעולם לא חש עצמו כה שקוף כברגע הזה. הוא הביט כשדמעות
בעיניו בשיר שכתב לה לאחרונה, וטמנו עמוק עמוק בתרמילו. לא אחת
ביקש להראות לה את השיר, אבל משום מה היא תמיד דחתה את בקשתו.

מעשה שטן. כל אימת שחש ברמז מצידה וניסה איתן להתקרב אל ליבה,
הייתה דוחה אותו מעליה בקרירות. ואז היו עוברים כמה ימים בכעס
גדול, בהן איתן היה מתרחק מעליה, והיא היתה משתופפת לה בפינתה
כבויה ודהויה, עד שהיתה שבה ומתחטאת לפניו כגור כלבים, לפייס
את זעמו.
רצוא ושוב היו התיקולים הללו ביניהם. לא אחת חש שהיא משחקת
בלבו, ככלב-ים שמשחק בכדור. כחידה סתומה הייתה הנערה בעיניו.
יום אחד, לאחר דחיה נוספת מצידה, לא יכל לעבוד מרוב תסכול
וצער. הלך לו פגוע ומתבודד לאחת החורשות לתנות כאבו. נח שפוף
ומותש למרגלות עץ, וחש איך העלבון של אהבתו הדחויה, מפעפע בו
כארס נחש. "צוחקת היא מאהבתי. מהרגש המקודש לי ביותר." מעולם
לא אהב אשה כפי שאהב אותה, ומעודו לא חש שרוצה לבעול באלימות,
כפי שחשק לעשות בה באותה שעה.
אבל כאשר חזר, חיכתה לו מחוייכת, וכל הטינא הממארת והמאררת
הזו, נמסה לה כשלג דאשתקד.
לא אחת חש את הערגה החרישית שלה. אשה המשתוקקת אל הגבר שלה,
ועומדת ומצפה לו מושפלת עיניים, במלוא כמירת נשיותה המעודנה,
בשקט שיבוא, בלי כל אומר. והוא תמיד הביט מרחוק, מפחד שהאש
היוקדת הזו, תחרוך ותשחיר את טהרת רוחניותו הלבנבנה.
"אז למה היא פוגעת בי כך, כל שני וחמישי לעזאזל?"  שאל את
עצמו. לשאלה זו לא היה בעיניו - עיני תלמיד פרוש שמתאמץ בשקידה
להדבק באלהיו - כל פתרון באותם הימים.
באחד הפעמים, שענת ריחקה אותו ממנה בתואנה מסוימת, נהם לקראתה
מעוצם תסכול "זהובה. זהובה. לחנוק אותך." והרים את ידיו, למול
צווארה הדק שנרעד באימה.
רצה הוא את ליבה, והיא סירבה בכל תוקף. את גופה היתה מוכנה לתת
ביתר קלות, אבל את ליבה, לזה צריך הרבה יותר מאשר התאהבות
קיצית חולפת. פעם ניסתה להסביר ואמרה לו: "גם אני לא מבינה למה
אני מתנהגת ככה. אתה רוצה את כל כולי ללא שיור, ולזה אני לא
יכולה להסכים."

הם עמדו שעה ארוכה על אם הדרך בתחילת "ציר המפלים". לבסוף עצר
טנדר שבו נהג קיבוצניק חסון, מאחד הקיבוצים החילונים שבסביבה.
הוא שאל לאן, והם ענו לגמלא. הוא אמר: "אני בדרך. אבל אם לא
אכפת לכם, קודם נעבור דרך הסוסים." הם הנהנו בראשם להסכמה
ועלו. המושבניק הביט בהם במבט תמה. מה יש להם במשותף, לדוס
האדוק ולחילונית עד כאב. זוג מוזר היו בעיניו. "לאן אתם
הולכים? אהה, לנחל גמלא. ביחד?"
"אנחנו בעד אינטגרציה." ענה איתן, וענת ואיתן הביטו זה בזה
מחוייכים.
זמן לא רב לאחר שנכנסו לנחל והתחילו ללכת, ענת התלוננה על ברכה
שכואבת. איתן מצא דרך קיצור ובמהרה ניצבו להם גבוה מעל הערוץ.
ענת נשכבה על פי התהום, ועשתה עצמה כמתרפקת על השמש עצומת
עיניים. איתן ישב לצידה ושר בכמיהה משיריה של חוה אלברשטיין אל
הערוץ - שירים שהיו ללהיט בפי הקוטפים - ומידי פעם הגניב מבטי
ערגה חטופים, אל הנערה שלצידו.
לו ידע שמצפה היא לו, ברגע זה ממש, אולי היה מתנהג אחרת, אבל
את מחשבתו, טרד מכל דבר אחר, האיסור ההלכתי של התייחדות עם
אישה. כשפקחה את עיניה, ראתה אותו מביט בה, והוא השפיל מבטו
במבוכה, כילד תם שנתפס בגניבת סוכריות.

תוך שהם מטפסים בשביל על הרמה המתגבהת מעל גדת הנחל, ומזינים
עיניהם במרחבים הירוקים והמרהיבים שנפרסו, זרקה ענת מצוברחת:
"אז זאת הבעיה שלך? גם לאחי הרגיש, יש בעיה דומה עם נשים."
איתן התגונן: "אין לי בעיה נפשית. מבחינתי מדובר באיסור כרת,
שבו הנפש שנסתאבה נכרתת וניתקת מקישורה אל צרור החיים הנצחיים.
דבר חמור מאוד מבחינה רוחנית, עשרות מונים מאכילת חזיר."
היא הנידה בראשה בקוצר רוח לשמע ההסבר המעט טרחני ואמרה כמעט
בתחינה: "מה יש לך ממני? כאן אני לובשת חצאית צנועה, אבל בתל
אביב אני מתלבשת כמו זונה!"
אבל איתן הניד פניו לשלילה. לא אדם כמותו יתייאש מנשמה יהודיה
כשרה, שנפלה לעומק המצולה. כמו בחור ישיבה טוב, דיקלם באוזניה
את מעלות הצניעות, דבר שרק הוסיף דלק למדורתה. "לא אכניס את
עצמי לסד צניעותי, רק בגלל שהגברים כאלה דפוקים ויצריים. לא
ארקוד למנגינת חלילכם!" התפרצה זועמת.

היה זה דו שיח של חירשים. חומה היתה ביניהם. אבל איתן היה
עיוור מלראותה. האהבה כבשה כל חלקה טובה שבו, ולא הניחה מקום
להגיון שידבר בו. הוא רצה גם לאחוז בה וגם לאחוז בתורה,
ולאחדות הפכים של עולמות מתנגשים שכאלו, לא היה מסוגלת אפילו
משנתו הדיאלקטית של הראי"ה קוק, שנחשב לאורים ותומים של איתן.

לאלו שענת שלחה להניא אותו מהקשר הזה, ציטט משיר השירים, את
הפסוק "על כל פשעים תכסה אהבה" ובודאי שגם על שגגות של "תינוקת
חמודה שנשבתה" תכסה גם תכסה. אבל אהבתו העמוקה כשאול לא היתה
רחבה מספיק, בכדי לכסות על התהום הרוחנית שהיתה פעורה ביניהם.
למעלה חנה 'גזלן' גלידות במכונית מקושקשת. כשביקשו לקנות
גלידה, אמר להם הלזה: "מה עשיתם למטה? ראיתי שאתה שר לחלל
העולם, בעוד שאת רובצת על הקרקע." מותמהים היו בעיניו.
איתן חשב לעצמו: "האדם הזה בלש אחרינו. אין גבול למציצנות של
האנשים." והצהיר בשמחת מנצחים: "אם כך אתה עד, שלא היה בינינו
דבר." אך להפתעתו ענת הטיחה מבטה בזעף אל הקרקע.

בסוף חודש אלול, התחילה השמש לעמעם זהרה, ומי הגבים שבנחלים
נצטננו.
טעם של סוף תקופה עמד באויר הצח שנתקרר.
יום רדף יום, ושבוע רדף שבוע, והנה שלשה חודשים גדושים ומלאים
עברו ביעף כימים אחדים.
לילה אחרון בחץ. ענת שמרה על אחד מילדי המושבניקים, וביקשה
מאיתן לבוא. איתן התישב על הספה שבחדר האורחים, וענת בחולצת
טריקו שחורה מתוחה על גווה הדק, התיישבה לידו בניסיון אחרון
ונואש לקרב אליה את הבחור המתנזר.
אלכס ישב על הכורסה. לזרא היה בעיניו הקשר. קשה כשאול קנאה
שמקנא אדם בגדולתו של חבירו, וקשה שבעתיים קנאה שקינא אלכס בשל
הנערה החיננית ויפת התואר. הוא היה הנחש שניסה לשבש את הקשר
היפה והכואב הזה. אבל בניגוד לצפעים שנמצאו מידי פעם על עצי
התפוחים ואף הקישו קוטפים, היה מסווה ארסו בפנים ידידותיות
ובעצות חבריות. לו השכיל איתן לאחוז בזנבו, כשם שעשה לצפע,
בשעה שאבנר הגדול רוצץ את ראשו בצינור הפלסטיק השחור, יתכן
שהסוף היה שונה.
בזמן שענת קמה והיתה טרודה בהכנת הילדים לשינה, אלכס ביקש
להבעיר בערה גדולה ביניהם. אמר כמה מילים דוקרות בגנות ענת.
רצה לעמת בין איתן לענת, והצליח לגרום לאיתן לקום ולהסתלק
במבוכה. אלכס לא היה היחיד בגילויי הקנאה שלו. גם אלי - כששמע
על הטיול המשותף של ענת ואיתן - הוריקו פניו, כמי ששמע שאיבד
את כל נכסיו לידי זרים.
דומה היה איתן באותה שעה, לאיש מדע חקרני, שנפל מהמעבדה שלו,
היישר לתוך ג'ונגל של חיות טורפות, ומנסה להתגונן כנגדם בספריו
העבים לשוא.

לפני שאיתן הלך, נפרד מענת לשלום, ואמר לה כאילו בתמימות
אדישה, שאם יפגשו אי פעם באקראי - לו יהי. היה זה חץ מושחז
לכיוונה, שאין הקשר איתה משמעותי בעיניו. לא היה דבר נורא יותר
שיכל להאמר, לנערת צמאת ההתיחסות. פניה עגמו והיא מחתה בקול
ענות חלושה. זאת היתה נקודת האל-חזור. שנים שאל עצמו איתן, למה
אמר דבר כזה נורא ומרושע, בהינף יד מהיר. האם כה חשש מחושניותה
המפרכסת בו, מאז ראה אותה בשמלתה התכולה, רטובה עד לשד
עצמותיה, בטיול האבובים בנהר הירדן?
יומים לפני כן, כתבה לו ענת מכתב התנצלות, וניסתה להתנצל על
פוגענותה, אבל שרידי הפגיעות נותרו בו. עורו היה דק כעור לטאה.
והוא ירה את עליבותו כחץ מורעל והטיב לפגוע. אמנם נוח היה
לצבור עלבונות כאספן בולים, אבל לבסוף כשגדשה הסאה, התפרץ
ולרוב באופן מוגזם, ששרף את גשרי הלב שהוקמו בעמל רב. שלשה
חודשים מילאה תקוות האהבה את ליבו להתאפק, אבל באותו לילה משכה
אותו הריקנות מטה מטה, להזחיל ידו במורד גופו.

למחרת באוטובוס היורד מהגולן, החביאה עצמה ענת הכאובה, מאחורי
כובע קש רחב שוליים, ולא דיברה איתו מטוב ועד רע. איתן חשב
בלבו, "למה הכל השתבש? איך אהבה כזו גדולה מהחיים, ירדה לה
לטימיון, ונעשתה לבלילה כזו דלוחה?"
בעיניים כלות ראה אותה יורדת מהאוטובוס בצומת בית ליד, מבלי
דברו לשלום. כשהגיע לבית הוריו, לא היה איש בבית. פתאום התחוור
לו שהמסך הורד, ויותר לא יראנה. המועקה רבצה על ליבו, ותפסה בו
כסרטן שתופס בצבתותיו את טרפו המתעוות, מבלי לאפשר לו לנשום.
איתן הטיל עצמו על המיטה כילד קטן. יבבות עמוקות פרצו מגרונו.
עם זאת שהבכי המשחרר הקל עליו, חש שאיבד את אהבתו הגדולה,
חלומו ומשאת נפשו, מאז היה ילד.
איתן חש ששוב לא יחזור להיות כשהיה. מהיום הוא אדם שחר שחר
נפער בחזהו, וליבו חלל בקרבו. ידע שמאותו יום, מתה האהבה שבו,
והוא אדם אבל וקרוע, שנסתם הגולל על ליבו לאהבת אשה.
בידוע שאין רופא לנפש - כרופא הזמן, אבל מים רבים כמי הנחלים
שבגולן וימים רבים, לא יכלו לכבות את האהבה הזו שלא נתממשה,
ולא העלו לה ארוכה.
לימים אמר לו מורו ורבו: "חילול ה' גדול עשית, כשפחדת להגשים
את האהבה הזכה הזו."  סוד ללא פשר, היה הסיפור בעיניו.