כשהטלפון צלצל והודיעו לי לבוא לקחת את מיקה, ושזה דחוף, כי
היא לא מפסיקה לבכות, ואף אחד לא מפסיק להרגיע אותה, ומר
טננבאום, שזה הבוס של מיקה, אמר שהבכי שלה מפחיד את הלקוחות,
וזה נכון, לא רק לקוחות הוא מפחיד, לפני שפריצי החתול קפץ
מהמרפסת על הראש של הגברת הירש, והיא ישר דפקה בו זבנג עם
מטאטא, ואחר כך לקח שעות עד שאני ומיקה הוצאנו אותו מהשיער
שלה, כי הוא נאבק לפני שהמטאטא הכניע אותו, ועשה לגברת הירש
קשרים רציניים בשיער, אז לפני שכל זה קרה אני ומיקה רבנו על
משהו טיפשי, אנחנו תמיד רבים על דברים טיפשיים, כמו באשמת מי
נגמר הקורנפלקס, או מי השאיר את הבויילר דולק כל הלילה, ומיקה
התחילה לבכות ולבכות ולבכות, וכשמיקה מתחילה לבכות אי אפשר
לדבר, או לנשום, או לנסות ללטף לה את הראש ולהגיד לה שזו
אשמתי, אפילו שזו לא, והיא בוכה בכי של ילדים קטנים, כאלה
שלוקחים כמה נשימות קטנות, ואז נשימה אחת גדולה ומייללים
ומתנפחת להם הבטן, ואפילו פריצי התחיל לפחד, ועשה פרצוף עצוב
כזה, שהצטרכתי לקחת אותו בידיים, אבל מיקה אפילו לא הסתכלה,
ורק המשיכה לבכות, אז בכל מקרה, כשהטלפון צלצל ושמעתי את מר
טננבאום, אפילו לא חשבתי לפני שעזבתי את המכולת, ורק בדרך
למשרד של מיקה נזכרתי שאפילו לא שמתי לב ונעלתי את הגברת
מנדלסון בפנים, אבל לא היה אכפת לי, כל מה שהיה אכפת לי באמת
היה מיקה, וכשנכנסתי למשרד שלה ראיתי את מר טננבאום עם כוס
מים, ודויד ממחלקת המים ביקש מכולם לתת לה קצת מרחב, ומאיה
מהגבייה הסתכלה עליו ואמרה שמה פתאום כל כך אכפת לך, כי הוא
באמת אנטיפת, ודויד אפילו לא הספיק לענות ומר טננבאום אמר שאו,
החבר שלה הגיע, ושהוא כבר יידע מה לעשות, ואז בא אליי וחייך
ונתן לי מכה על הגב, ושאל מה שלומך, וחייכתי בחזרה, ואמרתי
שיהיה טוב, והלכתי לקחת את מיקה, וכל הדרך הביתה ניסיתי לספר
לה דברים מצחיקים, כי הבכי שלה היה ממש נורא, אבל היא רק
המשיכה לבכות ולבכות, אפילו ששמתי את הקסטה שהקלטתי מהרדיו
במיוחד בשבילה עם המערכונים של הגששים, ובבית היא ישר הלכה
לישון, ואני הלכתי לפתוח את הדלת של המכולת לגברת מנדלסון,
שכבר התקשרה לבעלה, שבא עם גופיה וראו לו את כל השיערות בגב,
והתחיל לצעוק עליי בהונגרית, אז אמרתי לו שאני נותן להם את כל
מה שהם קנו חינם, וישר גברת מנדלסון אמרה שהיא שכחה לקחת שתי
קופסאות של גלידה סנוקרסט וארגז בקבוקי טמפו, ואפילו לא היה לי
כוח להתווכח איתם, אז פשוט הנהנתי ונתתי להם ללכת.