לילה. תנשמת לבנה פורסת כנפיים, מחפשת עמדה טובה לעוט על טרפה.
בשקט סורקת את שדה הקוצים מתחת לעמדה. דרך המשקפת אני עוקב
אחריה צוללת לפתע, ציוצי זעקה נשמעים והנה היא שוב דואה מעלה
לפינה שקטה, אוחזת עכבר בין ציפורניה.  האמצעי המיוחד לראיה
בלילה מאפשר לי לערוך סרט טבע פרטי, הצצה נדירה לעולם של
טורפים ונטרפים. לילה קודם קלטה המשקפת פועלים מעלים צינורות
לבניין ממול "מבצר ימי הביניים" שהקים הצבא בישוב. יריתי, על
פי הפקודה, כדי שיבינו שלא נאפשר אפילו בדל של סכנה לאיים
עלינו. הם שבו בבוקר עם דגלים לבנים. לילה אחר כך נהרגו שוטרים
פלשתינים מירי כוחותינו. "נהרגו" זו בעצם שפתו של דובר צה"ל,
של הרדיו. אנחנו הרגנו אותם, והאמת שסתם כי המט"ק שירה היה
עצבני, חמום מוח, צעיר, קהה, טיפש. אבל אם בתחקיר הצה"לי קבעו
כי הוא נהג בסבירות, מי אני כי אלין.
כך עוברים לילות רבים. ובמלחמה הזו אנחנו יורים, והרבה. ירי
הרתעה, ירי עצבני, ירי בתגובה. לעיתים אתה מבין למה בעולם
מתקשים להבין אותנו. הרי אנחנו, ישראלים כפלשתינים כמו שני
ילדים בריונים בארגז חול, זורקים חול זה על זה ולגננות כבר
נמאס לשאול מי התחיל ומי אשם. הכי מדכא זה שהחברים והמכרים
בבית כלל אינם מבינים, הם בטוחים שזה סרט אחר- רחוק. מתפלאים
שאני יוצא למילואים... ועוד לשטחים. כשאתה יוצא למילואים אתה
מרגיש שאתה נמצא במיעוט, אתה יוצא דופן, שזה כבר לא מקובל, שזה
לא שייך. ולהודות על האמת, אתה לפעמים חושב שבעצם זה חלום,
חלום בלהות דטרמיניסטי ותלוש. אז אתה מתרץ לעצמך שזו הציונות
שלך ואם לא אתה תעשה את זה, אז מי. אבל לעזאזל כבר 15 שנה אני
בצה"ל ובכל פעם שאני מקבל צו אני נהיה עצבני, לא שקט. לא
מהפחד, אלא מהעובדה שתולשים אותי להיות איש אחר במקום אחר,
שבעצם אינני רוצה להיות בו.
הכי מרגיז זה שלאף אחד בעצם לא אכפת. הרי הצעקנים הכי גדולים
נגד הערבים הם אלה שלא עוברים את מה שאנחנו החיילים הקרביים
עוברים ואילו המתנחלים הרי מקסימום משרתים באיזור הבית, כך שזה
לא משנה להם בעצם, מילואים או לא, אולי רק שעל מדים חלקם
יכולים להיות "עבדאיים" ברשיון.

לילה, השקט של עזה בלילה, שונה מהשקט בכל מקום אחר. כאן
התרנגולים לא מפסיקים לקרוא ביום ובלילה והכלבים משוטטים
בלהקות, כמו השועלים.
בלילה של עזה כולם ערים. הצלפים של צה"ל משקיעים עיניהם עמוק
בתוך המשקפות המיוחדות לראיה בלילה, ידם מלטפת את ההדק בתקווה
לצוד איזו דמות חשודה.
השוטרים הפלשתינים נעים אף הם בעצבנות בעמדותיהם, חוששים
מהתנהגות עצבנית של הצבא או מהתפתחות של אירוע לא צפוי מצידם,
אירוע שיצית את הגזרה ובו הם יהיו הראשונים שיפגעו. כך קורה
בכל פעם שיש כוננות ספיגה או כשנופלות פצצות מרגמה.
התושבים של עזה אינם מבחינים עוד אם תרנגולים הם המקרקרים או
שמא בטנם, כורים אוזניהם לשמוע מהיכן, מאיזה כיוון מתפתחת הרעה
ואם יצטרכו שוב לעזוב את בתיהם. לילדות עם שיער הקש, שמשחקות
במזבלה ממול, לא אכפת מפוליטיקה. הן רעבות, משועממות, משחקות
בזבל ובסמרטוטים ובאופק אין ים או פארק, מקסימום מזבלה ואחריה
שדה הריגה פתוח, גדרות, בטון והצבא הישראלי, אז למה שיאהבו
אותנו?
במוצב מרגישים החבר'ה כאילו הם מגיעים לקייטנה, לגברים בלבד.
אמנם קצת יותר מסוכנת מהילדות, אבל גם כאן מקבלים צעצועים-
מקלות וג'ולים מסוג אחר.
קייטנה לבנים מגודלים שהדחיקו כל השנה ועכשיו חוגגים את פורים
יום יום, חודש שלם בלי גבולות, בלי זהויות.
בלילה אם כן, לא ישנים. מחכים לפצמ"ר, ירי, מטען או התקפה על
הישוב או אחד מהמוצבים המקיפים אותו. השקט מותח ואני מקווה
לצוד את המפגע לפני שיצליח לממש את זממו ולהזיק לחברי או לי.
הדאגה היא קודם כל לי ולחברי. אתה מגיע לכפר דרום ומשנן את
הפקודה כי מטרת שהייתך היא הגנה על הישוב, אולם מוצא את עצמך
טרוד קודם מבטחונך האישי ובטחון חבריך ופחות מבטחונם. הם,
המתנחלים, נראים שאננים, בטוחים בעצמם, עליהם- אלוהים מגן...
בתחילת הקו היתה כוננות ספיגה מחשש לפצ"מרים- צופרים, ג'יפים,
טנקים, הכל בתזזית ורק קבוצת ילדים משחקת כדורסל במגרש המואר,
בנון שלנטיות. "כנסו פנימה" צועקים להם, והם בשלהם- "אם יבוא
אז יבוא".
לפני עשרה ימים הגעתי לגיהנום. במחסום כיסופים אתה חש כמי
שנכנס לתוככי כלא ענק. את הדרך פנימה ראיתי רק במפה. הובילו
אותנו בספארי ממוגן וסגור (המשמש גם להסעת הילדים לבתי הספר
בגוש), בלא שנוכל אפילו להציץ החוצה. אל תוך מצודה, ממנה לא
יצאנו שבועיים. רצועת עזה מבותרת לאורכה ולרוחבה- כאילו מעולם
לא יצאנו משם. כבישים הרוסים, חסומים במחפורות של הצבא, שטחים
עצומים "נוקו" והפכו לשטחים סטריליים מסביב ליישובים ולמוצבי
צה"ל. כל מי שנע בהם- דמו בראשו.
בצמתים יושבים חיילים ספונים בתוך גליל בטון ומפעילים רמזור.
שיירה ארוכה של מכוניות פלשתיניות ממתינה עד שהרכב הישראלי
עוזב את הציר וכאשר נפתחת התנועה, הם נעים בכביש נפרד.
התושבים הפלשתינים ממול נראים כאילו פסחה עליהם המאה העשרים
ורק במזבלה הם פוגשים שיירים ממנה.
להחזיר או לא, אשמתם או אשמתנו, כל זה אינו משנה. ההרגשה
מסריחה.  מאות חיילי מילואים נתלשים מחייהם לבוא לשמור על
כארבעים משפחות בלב עזה. מיעוט שומר על מיעוט. ואם לא היו לי
המתנחלים האלה ואם לא היה ערפאת אדיוט שפל כל כך, אז הייתי
אולי עושה פחות מילואים והייתי בטוח מתבאס פחות במילואים מבלי
שאהיה צריך לפתוח ולסגור את ה'שין גימל' של כפר דרום.
מאות משפחות יושבות בבית כוססות ציפורניים ומתפללות שתקופת
המילואים תעבור בשלום. ועובדה זו מעוררת את השאלה הנצחית, האם
אני מרגיש שאני מגן על המדינה, שהרי כביכול אם לא נהיה כאן
בכפר דרום, נהיה בנתיבות, או אשקלון. התשובה, מבחינתי היא
ברורה. באשקלון אני ארגיש שאני שומר על הבית. אני אדע שלפחות
יהיו לפלשתינים הרבה פחות סיבות לשנוא אותי אם לא יהיה תקוע
להם גוש בגרון.
לאחר שגמרתי את החלק שלי במילואים, התבשרתי כי נפלה פצמ"ר ליד
אחת העמדות במוצב ושניים מהחבר'ה נפצעו קל בלבד, למרבה המזל.
לצערי, יום אחרי שהפלוגה עזבה את כפר דרום, נהרג חייל מפלוגת
המילואים שהחליפה אותנו, מפצמ"ר שכן פגע בול.

באתי לבקר, עברתי את ההרפתקה השנתית, פגעתי, ולמזלי לא נפגעתי
וברחתי לשפיות... עד לשנה הבאה, או עד הפיגוע הבא.