הוא אוהב אותה, הוא כנראה יאהב אותה לנצח.
יש משהו בה, בעיניים שלה, במבט שלה, בדיבור שלה, בחיוך שלה.
הוא אוהב אותה, הוא יודע את זה, הוא פשוט מפחד, הוא אפילו לא
יודע ממה הוא מפחד. הוא מפחד ממנה, היא מטריפה אותו.
יש בה משהו, איך שהיא מקשיבה לו בסקרנות, איך שהיא מביטה בו
בעיני עגל מלאות ערצה. יש בה משהו, בנגיעות שלה, בנשיקות שלה,
באהבה שלה.
הוא יודע שהוא יגיד את המילה ואז היא תהיה בזרועותיו, אבל הוא
מפחד.
הם היו ביחד רק חודשיים, הם גילו שהם לא יכולים לחיות אחד עם
השני, היא שיגעה אותו, הוא שיגע אותה. אי אפשר להגיד שהם לא
נתנו נסיון לזוגיות, הם נתנו, אבל זה לא הלך, הם נשארו ידידים,
אין שום דבר רע בלהיות ידידים, אבל לא ידידים עם רגשות כאלה.
איך שהגלגל לא סובב הם מוצאים את עצמם מדברים רק אחד עם השני,
כאילו אין לסמוך על אף אחד אחר, הם לא יתנו למישהו אחר לשמוע
את הרגשות שלהם, את האמת שלהם.
השנים כבר עוברות, עבר זמן מאז שהיו ביחד.
לפעמים הוא נזכר במה גרם להם להפרד. מדהים איך דווקא מה שגרם
להם להפרד מקרב אותם כל כך. קצר בתקשורת, הם לא היו מסוגלים
לדבר על היחסים שלהם ברצינות, הם אפילו לא יודעים למה.
עכשיו הוא מספר לה על כל הבחורות שהוא יוצא איתן, היא נותנת לו
עצות איך להסתדר איתן. היא מספרת לו על הבחורים שלה והוא נותן
עצות. אז איך שביניהם הם לא הצליחו לשוחח?
השעות מתחילות להיות לחוצות לו, הוא לא מוצא את עצמו, יותר
נכון הוא לא מצליח להגיע אליה, לחדור אליה לנשמה.
"היה לך כל כך גרוע איתי?", הוא שואל.
והיא חצי מחייכת, אומרת, "אני אפילו לא יכולה לשים אצבע על מה
שהיה לא בסדר".
"אז את לא חושבת שהגיע הזמן לחשוב על זה?".
"בשביל מה, זה חלב שנשפך כבר, בשביל מה לדוש בזה, חוץ מזה שלך
יש מישהי ולי יש מישהו, אולי תשקיע בזה מחשבה".
הוא שותק, היא צוחקת פתאום, ואומרת, "אני יודעת מה אתה חושב,
אז למה אתה חושב בשקט תשתף אותי".
והוא מחייך ואומר, "את חושבת שאת חכמה גדולה, אז מה אני
חושב?".
היא מכירה אותו כבר כל כך טוב, הוא מכיר אותה, מוזר איך דווקא
הם לא מצאו אחד את השני, "אתה חושב, נו אז מה אם יש לה מישהו
ולי יש מישהי, שתחשוב בכל זאת".
היא אמרה בטון שמחקה אותו, היא ידעה שהוא שונא שהיא מחקה אותו
אבל עשתה את זה בכל זאת.
"נו אז תחשבי על מה היה רע?".
היא הסכימה לחשוב על מה היה רע, אבל היא לא נזכרה, כבר עברו כל
כך הרבה שנים, הם כל כך קרובים אחד לשני, מה היא זוכרת עכשיו
בקשר לאיזה תקופה קצרה שכזו, מה שזה לא יהיה הם התבגרו מאז,
הוא קצת ישתנה, היא קצת השתנתה.
שבועיים אחר כך הם נפגשו שוב, בדירה שלו, על כוס קפה.
"חשבתי על זה", היא אומרת כשהוא מוזג לה כוס קפה.
"נו ו ?", הוא מחייך.
כן היא חשבה על זה, היא חושבת על זה עכשיו, על הידים שלו, על
החיוך שלו, על איך שהוא מסמיק שהיא מביכה אותו, על התנועות
שהוא עושה כשהיא מציקה לו, על המבט שלו בעינים כשהוא מביט בה.
היא נזכרת פתאום, איך הנשיקות שלו היו ממיסות אותה, היא פתאום
התחילה להתגעגע.
"ואני חושבת שבגלל שאני לא זוכרת מה היה כל כך נורא, אולי כדי
לשחזר שוב את הארועים", מחייכת, והנה הוא שוב עצבני ממנה,
מתרגש.
"את מתכוונת לזה?", הוא שואל מופתע מזיז לה את השיער שנפל על
פניה.
"נראה לי שכן".
הם לרגע שותקים, שניהם חושבים על זה שישנם עוד שני אנשים
מעורבים פה, אז נכון זה לא רציני אבל בכל זאת, זה אנשים הם
יפגעו.
"אבל יש עוד את סיגל וניצן שלא חשבנו עליהם", היא אומרת.
"כן גם אני חשבתי על זה בדיוק".
הם שוב שותקים, היא מקרבת את כוס הקפה אל פיה, הוא מביט בה
לוגמת בשקט.
מה עושים? הם אוהבים, אבל הם לא לבד בעולם.
הכי קל זה להגיד את האמת, הכי קל זה להתוודות.
"אני צריכה לזוז ניצן מחכה לי", היא מניחה את כוס הקפה.
"אז מה עושים?", הוא שואל כשהיא קמה מהכיסא שלה.
"אומרים להם את האמת, אני הולכת עכשיו להגיד לניצן, תגיד לסיגל
כשהיא תגיע וככה יהיה בסדר הם יבינו".
הוא אוהב את המחשבה שלה, תמיד כנה בקשר להכל, אבל הוא מפחד.
יום למחרת היא מתקשרת, מספרת לו שאצלה עבר בשלום, הוא שותק,
הדממה שלו מסגירה אותו.
"לא יכולתי לספר לה", הוא פולט פתאום.
היא שותקת, הוא לא יכול לספר אפילו לא עבורה.
"אז מה עושים?", היא שואלת.
שוב משהו ישבור בינהם את היחסים, שוב משהו יעמוד באמצע, הפחד
שלו.
"אני אומר לה היום", הוא מבטיח.
היא מרגישה את הקול המהוסס שלו.
"אתה פחדן", היא אומרת לו, "אתה לא תגיד כלום".
"אני אומר אני מבטיח".
"אני מחכה לטלפון ממך, אם אתה לא מתקשר אני מבינה שלא אמרת".
היא חיכתה לטלפון, הוא שבר את הראש, שבועיים כבר עברו.
היא השתגעה כבר, כל הזמן חושבת על הפחד שלו, זה משגע אותה.
הלילה של יום שבת עולה, היא יושבת במרפסת שלה, צלצול פעמון.
היא מביטה בעינית וזה הוא.
"נו סיפרת?", היא שואלת.
הוא מלפף את זרועותיו סביב מותניה ומקרב אותה אליו.
"אז את לא מכירה אותי כל כך טוב כמו שאת חושבת", הוא מחייך.
"נו!", היא דוחפת אותו ממנה והוא לא משחרר את זרועותיו.
"כן, כן סיפרתי, מטורפת אחת", הוא לוחש לה ומשחרר את זרועותיו,
היא תופסת לו את היד ומובילה אותו לחדר השינה.
היא מעמידה אותו ליד הפינה של המיטה ודוחפת אותו אל המזרון.
"אני יראה לך מה זה מטורפת", היא צוחקת ומטפסת עליו.
נשיקה.
לא כנראה אתם לא הבנתם - נשיקה. נשיקה רכה ועדינה, נשיקה כמו
שמש קטנה שזורחת בין שניהם, נשיקה של געגוע, נשיקה של צפיה,
נשיקה של השתוקקות.
השעון מצלצל, הוא מתעורר ולוחץ על השעון שיפסיק להפריע לו
באמצע החלום.
הוא מסתובב ואין אף אחד לידו במיטה לא היא ולא סיגל.
לרגע הוא נאנח, פניו קצת יורדות.
דלת חדר השינה נפתחת, "תגיד אין פה מים חמים בבוקר", הוא מביט
בה והיא מחייכת, "מה? תפסיק להסתכל עליי ככה זה מביך אותי".
הוא תופס לה את היד ומושך אותה אליו, "חשבתי שחלמתי", הוא נושק
לה והיא צוחקת, "היית מת שיהיו לך חלומות כאלה טובים".
נשיקה.