אני לא יודע אם יש כזה דבר היפוכנדריה נפשית, אבל אם התופעה
הזאת קיימת, אז כמו כל תופעה נפשית אחרת - כנראה שיש לי אותה.
כל העניין התחיל אחרי שהתחלתי לקרוא על חלומות. לא שהיה לי
איזה עניין מסויים בתחום הספציפי הזה, אבל כל ספר שמנתח את נפש
האדם ושמכבד את עצמו חייב להקדיש כמה מילים לחלומות; ומכמה
משפטים מספר אחד וכמה פסקאות מספר אחר התברר לי שחלומות הם
בבואות של הפחדים הנוראים של האדם ושל הרצונות החזקים ביותר
שלו. כלומר, כל מה שהוא ממש לא רוצה, וכל מה שהוא רוצה ממש,
בהתאמה.
עד אותה תקופה, החלומות שלי היו לא יותר מעוד פרט בי שמעיד
שאני בינוני וממוצע כמו כולם. הדברים הרגילים: אני מוצא שביל
של חצאי שקלים (נו, בחלום זה נראה הרבה..), אני מגלה שאני יכול
לעוף, וכשהייתי קטן, חלמתי גם על שחיה בנחל החמים הזה של...
שתן. ואני לא יודע באיזה מהם הכי מעציב להתעורר. ובכן, בתדירות
מואצת החלו להופיע אצלי חלומות אהבה. נשים שחשבתי ששכחתי כבר
מזמן, כמו דנה, הופיעו אצלי לפתע בחלומות. מחזיקות לי את היד,
מחבקות אותי, מנשקות אותי, אוהבות אותי. כיף.
כשאני חושב על זה, הסיבה הבסיסית לחלומות האלה ברורה לי. מחסור
חמור באהבה. לא מחסור, צורך, צורך חמור באהבה. העניין הוא,
שאני לא מצליח להחליט אם לסווג את החלום הזה תחת הכותרת
"פחדים" או "רצונות".
למזלי החלומות האלה הופיעו בתקופה טובה מבחינתי. כל הספרים
האלה שלימדו אותי על חלומות לימדו אותי גם הרבה על עצמי. אז
הרגשתי טוב באותם ימים, והבטחון העצמי שלי, שהיה בדרך כלל
נמוך, היה בעליה, מתונה משהו, אבל עליה. הייתי במצב רוח של
הוצאה לפועל. כל אותם הדברים שתמיד דוחים כי אין כוח וכי לא
מאמינים שיצא מהם משהו, רציתי לעשות אותם, כי כמו שקראתי
בספרים - מחר נמות (וזה ביטוי, לא רמז מטרים.)
אז אם כבר הוצאה לפועל, למה שלא אוציא לפועל את אותם חלומות
האהבה שלי? או לפחות אחד מהם? אז חזרתי לדנה. "דנה!" צעקתי
מרחוק. היא בדיוק יצאה מהבית שלה והלכה במורד הרחוב לבושה
מכנסי ג'ינס צמודים ומעיל עור, שניהם עם אופי די מנוגד לגוף
צנום כמו שלה ולעור לבן כמו שלה. האצתי קצת, וקראתי בשמה שוב -
"דנה!". הפעם היא שמעה אותי. נעצרה, הסתובבה וחייכה אלי.
"היי.." היא ענתה לי. "איזה מצחיק," אמרתי, "בדיוק חלמתי עליך
לפני כמה ימים." גרמתי לפגישה שלנו להראות אקראית משהו, למרות
שכל היום תכננתי מה איפה ואיך אני הולך להגיד.
"באמת?" היא אמרה בטון גבוה משמחה והפתעה. הנהנתי. "דנה, אני
רוצה שתגשימי לי את החלום. אני רוצה לחיות את החלום שלי." היא
נרתעה והתרחקה ממני מרחק צעד אחד אחורה. "אני מקווה שזה לא
חלום סוטה." - "לא, בכלל לא" עניתי, ומיד הרכנתי את ראשי.
"חלמתי שאת מחזיקה לי את היד." השארתי את ראשי מורכן, רק כדי
שלא אראה אותה הולכת. ידי הימנית היתה עדיין מושטת קלות לעברה,
וככה עמדתי מספר רגעים. וכמה עמדתי מספר רגעים, עד שהרגשתי
לפתע את כפות ידיה נוגעות בזו שלי, סוגרות עליה, אחת מעל, ואחת
מתחת.
עדיין לא הצלחתי להרים את ראשי ולא לפתוח את עיניי. הרגשתי
אותן מתמלאות בדמעות נעימות שהחלו להחליק על פני ולצנוח אל
המדרכה. גם דנה לא זזה. ככה נשארנו כמה דקות במרכז הרחוב, כף
ידי בין כפות ידיה, אני מדמם דמעות בלי הפסקה, והיא מתבוננת בי
ברחמים. ואני מרגיש אהבה...
וכאן אני משתמש בזכותי כהוגה הקטע ומקפיא את התמונה הזאת לעד.
סליחה. |