רודן קמוץ אגרוף,
רוק קרוש וגבישי נוטף
לו מפיו- גולש על צוואר סוסו הלבן.
בחריצי זוויות עיניו נתגבשה זוהמה.
משרווליו הרחבים נידף ביאוש נבלה-
לסתה זקורה בבהלה, כרסה משוסעת.
חול ניגר בה, משוועת קריאות.
רגליו הגרומות מעלות אזוב.
קולו ספוג טינת חורפים.
הרהוריו שחים כברדלס.
מבטו  
פרקי ידיו כדרגש אסירים.
בתרמילו צרור עשב קמל
ושיר שחרט בקלף:

" מי רחש אלי אי פעם אהבה?
אני שמדדתי את ההילות בין כוכב לכוכב.
אכיר גם את טפיפות החיות הקטנות-
נמלטות הן מפני כל עימת שאקרב.
פגיוני משוח בי-נדני לי לילה.
תכריכי הרוחות כרוכות סביבי
כשמועה רעה.
בין ספרי המלחמות הגדולות
הלהג אותך-אישה אנוסה.
אמנה את מחול העשן
להיות לך נציב.
ממך נחמתי.
הזדקפי!
שורי וראי:
הציפורים הדורסות עגות בשחק.
אני הוא הרוח תחת מוטת כנפיהן .
הסכיתי לרעמי התותחים.
הזניחי יגונך להפקר המלחמות הגדולות
ואשן המלובה.
מפרקתך לי תהיה
מחרוזת פנינים.  
אכתוב את מותך
בשיר השירים.
את היא האישה האנוסה המתה."