אני עף, אני עף, צעקתי לעברו בחזרה. התחלתי להתקדם במהירות,
הרגשתי את משבי הרוח החמים תופסים אותי ודוחפים אותי אל-על.
השארתי אותו מאחורה בגג הבניין, עומד לא עומד על גג העולם.
התחלתי לצחוק. שחיתי בים האוויר הכחול והמימי. אני אדם חופשי
צעקתי לעבר רוחב האינסוף.
יכולתי לראות הכול מלמעלה. ראיתי את גן הילדים שגדלתי בו,
ראיתי את בית הספר היסודי בו הושחטה זהותי עד עפר. ראיתי את
החטיבה בה למדתי דרכי עולם. ראיתי את התיכון בו למדתי דבריו של
מוות.
יכולתי לראות את הבית שלי, גגו האדום מוקף בחצר ירוקה הזכיר לי
את חציו של אבטיח אמצע הקיץ. ראיתי את הכלב שלי, היחיד שבכה
בשבילי.
ראיתי שבילים בהם הלכתי במהלך חיי. חלקם בדרך הנכונה חלקם בדרך
השגויה.
ריחפתי לי מעל גינות ירוקות, אדמות נושנות, נהרות ונחלים
הנלחמים בכוח להשלמת מסלולם ויעדם רק בשביל להתחילו מחדש.
ריחפתי בין להקות ציפורים חופשיות שהתמזגו בריקוד עם העננים.
ראיתי אנשים וחיות מעוותים בזדון את שרשרת הפיקוד.
מאסתי במראות.
טיפסתי על ענן אפור וקריר. נשכבתי עליו והתחלתי להרגיש את עיני
נעצמות.
חיים אתה לא עף הוא אמר לי. קמתי מן הענן והישרתי עליו מבט,
אני אדם חופשי עניתי לו.
עפנו ביחד חזרה אל גג הבניין. מראה אחרון הוא אמר לי וכיוון את
עיני כלפי מטה. ראיתי הרבה אנשים עומדים ובמרכזם גופי. מרוסק
כולו. גופי אשר ליווה אותי במסעותיי בלב מלא וחפץ ואני נטשתיו
שניות לפני מותו.
בוא הוא אמר. ידו העולמית הלבנה שקופה ליטפה את שערי. הוא
משכני מעלה.
נצח! צעקתי. |