כמו על סנטרך, האמת נמצאת בין שתי גבעות מכוסות באיפור.
בכל השלמות שאני סגדתי לה בעיוורוני, תמיד הייתה את אותה חתיכת
עור שמוכיחה כי גם את נפלת פעם, שאת לא בלתי-פגיעה.
שאולי, אם הייתי מתקרב מספיק, גם הייתי יכול לראות דמעה נקווית
בואדי בתחתית סנטרך.
אבל התקרבות אומרת לוותר על מקסם השווא של פניך, שבדמיוני תמיד
היו נטולי-צלקת.
כל הציפייה לעתיד של שנינו ביחד נמוגה, כשאני, נכה רגשית,
מנופף לך לשלום, אבל את, כמו תמיד, לא רואה.
עכשיו, בתוך ערפל העתיד שלתוכו את הולכת, הצלקת קוראת כזרקור
באפילת השכחה, צועקת "גם אם תשכח את האישה, לעולם תזכור את
הצלקת".