בתחילתו של עולם אני יושבת כאן
חושבת ומהרהרת באנשים, בחול ובים.
כל הדברים מתערפלים, ואני בטירוף חושים.
ואני בוכה.

בוכה על מה רע הוא העולם
ולמה תמיד אני אחרונה מכולם?
בוכה על רוע העולם
ועל יחסי איתו.

חושבת על עצמי בודדה
חושבת על עצמי עומדת ורוקדת אבודה.
על זה שאף אחד לא מכיר
ושאף אחד לא יכול להסביר.

רע, רע הוא העולם
ורעים הם כולם.
אך למה להיות עצובים,
כשחיינו כה טובים?

נשמת העולם רוצה בקיומינו
ועוזרת לנו להתקיים.
להסתכל רק על הטוב בחיינו
ולשבת כך סתם תחת עץ בצל.

לדעת שיום יבוא
וכל אחד יקבל את שלו
בין אם זה טוב או רע
בין אם זה נפלא או נורא.

אבל אני שונאת לחכות
אני רוצה כבר להיות
עכשיו לדעת, עכשיו לגעת
ולטעום מהו טעמו של החיים.

לדעת את הקלות והפשטות
לדעת את הדברים היפים באמת
ולהראות לכולם
שאין יותר בלבול בין המחשבות
ושאין טירוף חושים בין הרגשות.
נשמתי.