לא נרדמת.
לא יכולה לישון טוב כבר מספר ימים. המצב לא טוב.
החורף התחיל.
דווקא החורף, לו ציפיתי בכיליון עיניים. לחומם של הסוודרים
ושמיכת הפוך הרכה.
שונה לגמרי חורף זה מן החורפים שהכרתי בעבר. עוטף אותי בקדרותו
וקורו מרעיד את גופי. ובמקום שמיכת הפוך החמה, ענן שחור יורד
עלי, עוקף אותי מכל צדדי ואינו נותן לי לברוח. מרושע הוא ענן
זה, חונק. מכריח אותי לחשוב. זה מה שהוא רוצה.
בין ספל תה אחד למשנהו צפות ועולות המחשבות.
לוקחת עוד כדור, תוך כדי שכנוע עצמי במחלה נוראית המאיימת
לפורר את שארית גופי.
רבע לשתים. עוד 4 שעות בי"ס.
ועדיין לא יכולה להירדם.
המחשבות, כמו נחשים ארסיים מזדחלות הן למוח, מכרסמות בנשמה.
מתי כבר הכדור ישפיע?  
"גשם גשם משמיים, כל היום טיפות המים,
טיף טיף טף..."
מה רבה הייתה שמחתנו לגשם כשהיינו ילדים. להתרוצץ ללא מטרייה
ולתפוס טיפות של מים ככה, בפה. לקפוץ דווקא לשלולית הכי עמוקה
רק בשביל שהמגפיים יירטבו שם בפנים. למי אכפת אם אמא תכעס?
שואלת את עצמי, לאן זה נעלם.
טיפות הגשם. לא דמעות של מלאכים טהורים הן מתברר, אלא אם כי
צביטות זדוניות של שדונים מירשעים. כל טיפה כמו אלפי מחטים
בגב. דיקור סיני של ממש.
קול פיצוץ נשמע. נדרכת על משכבי.
אדיר הוא כמו צחוקו של השטן המתגלגל מן המרומים עד לזגוגיות
הנרעדות.
נעטפת בשמיכתי, מתחפרת בה כמו חייל סורר בשוחתו ומבקשת בכל לבי
להעלם.
והנה הבזק אור מרהיב ביופיו מפלח את החשכה.
כה יפה הוא ומרשים. למשך מאית השניה נדמה היה כי פיזר את כל
העננים השחורים והשתלט במקומם, מאיר את העולם באור ניאון זוהר.

אשליה. זה לא מפתיע אותי. את הפרצוף האמיתי לא ניתן להסתיר
לאורך זמן, ומי שלא מוכן עלול להישרף.
קריצת עין שובבה היינו הברק, כמו הזיק בעיני ילד, רגע לפני
מעשה קונדס.
עייפה כעת. עיני נעצמות, אני מתרחקת וצפה על פני נופים כהים
וצחוקו של השטן שוב מתרעם למרחקים, מנחה אותי בדרכי הביתה.