פגישה עיוורת.
שוב. פגישה עיוורת.
כבר מזמן איבדתי את החשק לצאת עם אנשים שאני ידידה שלהם, או
מכירה אותם, אז פניתי לסוכנות של פגישות עיוורות, בינתיים כל
מה שיצא לי מזה זה רק כמה פגישות וזהו.
לא שום דבר מעבר.
והיום עוד פגישה כזאת.
אז הנה עכשיו שוב את אותו תרגיל, את אותו סדר יום.
הולכת לסדר את השיער.
בוחרת בגדים.
מסדרת את האודם.
שמה לק.
איפור.
וזהו אני מוכנה ללכת.
אני מחכה לבחור שהייתי אמורה להיפגש איתו ב 9:00 עד 9:05 אוף
איך אני שונאת לחכות.
מסתכלת על כל הבחורים ורואה אם לאחד מהם יש עניבה כחולה.
הנה הוא בא. אני מסתכלת על העניבה, ואז עולה לפרצוף ומחכה רק
כדי לראות את החיוך שלו, ככה זה אצלי אם יש חיוך אז אני ממשיכה
עם זה אם אין אז ביי.
נו, תחייך כבר! נו!!!
הנה הוא חייך, איזה חיוך...מושלם ממש.
אני צועדת אליו ואומרת לו היי הוא מחזיר לי היי ושואל אם אני
אילנית.
אני עונה לו שכן ואנחנו נכנסים לבית קפה, הוא כל כך יפה אני
חושבת לעצמי.
אני מתחילה להרגיש טוב איתו, כל כך נוח לי איתו, יש לנו המון
נושאי שיחה וכל שיחה קולחת, את החלקים היבשים שיש בדרך כלל
בשיחה אצלנו אין.. השיחה אצלנו זורמת.
הכל נראה כל כך טוב, כל כך מבטיח. יש ביננו קליק! והחיוך..
בואו לא נדבר על החיוך!
אוי נתקע לו תרד בשיניים, זה כל כך מגעיל...
להגיד לו? לא להגיד לו? זאת תהיה הפדיחה הכי גדולה בחיים שלו
אם אני אגיד לו.
אבל אם הוא יראה את זה לבד..
אוי מה אני אעשה עכשיו איזה פדיחות, איזה גועל נפש.
הוא שואל אותי אם אני ארצה להמשיך להיפגש איתו.
אני לא יודעת מה לענות התרד עדיין תקוע לו בשיניים.
ואני מסתכלת עליו ואוי... העיניים שלו, הם גדולות!!
הם ענקיות! לא פרופרציונאליות בכלל...והאף?! מזה האף הזה?
לא נראה לי.. אני אומרת לו שלא, לא תודה, וכמו תמיד שאני לא
מרגישה אליו כלום.
אומרת לו להתראות, סליחה והולכת.
NEXT! |