הוא עמד. הוא לא רעד. אבל זה לא היה לו קל. עוד פסע לאחור,
להתרחק מן הקהל.
והוא חייך, אך בשפתיו היה כזה קימוט, שכנראה העיד על איזו
עצבנות.
והיא הביטה בו, ורק שתקה.
והוא חשב, הו אלוהים, מה אעשה עכשיו? והוא חשב: אני שונא, או
מאוהב?
הוא לא הבין מה פה קורה. הוא לא ידע לאן יפנה, ומה יאמר.
ועל שפתיה אז עלה חיוך רחב.
והוא חשב, האם זה לעג או שמחה? יכול להיות שהיא אף פעם לא
בוכה?
טרוד כולו במחשבות, האם זו מציאות, או שמא זה חלום?
והיא פתחה את פיה ואמרה: "שלום".
והוא לרגע התבלבל וסתם שתק. והוא הרגיש כאילו הוא נחנק.
אבל הוא התעשת. בקול ערב, כמעט זימרה, אמר "שלום" בחזרה.
והיא השיבה לו: "אז מה נשמע?"
והוא חשב: "זה רגע עולמי! האם יכול להיות? היא מתעניינת
בשלומי?"
והוא חשב: "עכשיו, או לעולם!" והוא ענה "בסדר", ככה סתם.
ושוב חייכה, ואף ענתה לו "טוב, נחמד".
והוא חשב: "קולחת השיחה". והוא תהה לאן היא ממשיכה,
ובעודו חושב מה לה יאמר ומה כדאי, שמע אותה אומרת:
"יאללה, ביי! ..."