אלעד הרים את שפורפרת הטלפון ונשף פנימה נשיפה חרישית. הוא לחץ
על כפתור אקראי כדי להפסיק לכמה שניות את צליל הקו האחיד
והמעצבן, וכך- כשהיה הטלפון שקט, החל מדבר אל עצמו, הקשיב
לקולו בוקע מתוך האוזניה ובו זמנית מתפשט בחדרו. הוא נשף ושמע
הד אינסופי בתוך הד אינסופי בתוך הד אינסופי, כמו חדר שכולו
מראות זו מול זו והוא עומד בינהן ומנסה להגיע אל המראה שבתוך
המראה שבתוך המראה הקטנה ביותר.. והוא אינו מוותר. כאשר משך
זמן ההמתנה לחיוג המספר הבא פוקע מתחיל הטלפון להשמיע את צליל
ה"תפוס" שלו, בהתחלה נסבל, ואז, אחרי זמן לא ארוך, משמיע את
הקול האיום, הצורם והחזק, שמוציא אנשים מדעתם- הצליל התפוס
האחר, החסר סבלנות, כששכחתם להניח שפורפשת חזרה למקומה- הצפצוף
הזה, כמו אזעקה מטורפת עם ווליומים לא אנושיים- קו צרחני נקטע
במרווחים קצובים, מודיע לכם שטעיתם, מאיים, מלחיץ, מצווה!
החזירו מיד את השפורפרת לכנה! אלעד מתייאש ומחזיר את השפורפרת
למקום, כחייל ממלא אחר פקודה. והטירוף.. הוא נותן לאוזניו זמן
קצר להתאושש מן הטראומה שחווה ומהדציבלים הגבוהים, בהתחלה תו
לה מתון ואז קקה-פוניה פרועה של תו אחד שעושה מיגרנות שלא
עוברות ימים. הוא עצם עיניו.

אלעד אחר עמד בתוך שדה פרחים עצום, שנמשך אל מאחוריי האופק בכל
זוית אליה הביט- והביט רחוק. היה בודד בתוך ים של צמחייה
טרופית-גינתית שצמחה בצורה מבוקרת ואידה והגיעה על לברכיו. ים
של צבע וגוון- כחול וצהוב וורוד ואדום ולבן וכתום וסגול..
תצוגה מרשימה של פרחים דומים-שונים, חגיגה מטורפת וגרנדיוזית
של צבע והמונים- צבע להמונים. חיוך גדול נסוף כל פניו- החל רץ
ושואט בתוך כר הפרחים האינסופי שנפרש מולו- מנסה לדחות עוד
ועוד את האופק ועדין לא נגמרו הפרחים. אלעד לא הרגיש את האדמה
תחתיו (אם היתה כזו בכלל) והעיף מבט מדי פעם לפעם לאחור- להביט
בשביל הפרחים הרמוסים שהותיר אחריו- שבין רגע הזדקפו בשנית,
גאים כשהיו קודם, ולא היה זכר לשביל ריצתו ולמיקומו העכשיוי
ביחס לנקודת ההתחלה. הוא רץ ושאט בין הפרחים האלו, בשיא כוחו
ולכיוונים שונים, אך לא משנה היכן נעצר או כמה זמן רץ- נדמה
היה לו כי הוא באותו המקום, שכן שומדבר בנוף סביבו לא השתנה-
לא ריכוז הצבע באיזור מסויים ולא סוג עלי הכותרת, כלום שיצביע
על מיקומו או על הדרך שנותרה לו לעבור על מנת לצאת מהשדה.
כאילו השדה הוא אינסופי והמיקום הוא פשט מינורי שלא ניתן אפילו
לחשבו במטבט מלמעלה. אך האם רצה לצאת מן השדה?? נדמה שהתשובה
היתה שלילית, אך עצם המחשבה הטורדנית הזו והעובדה שהיה תשוש מן
הריצה גרמה לו ליפול באיטיות על מרבד הפרחים הזה ולנוח מעט.
הוא הביט מעלה, וניבטו אליו שמיים כחולים זרועי עננים לבנים
כמו כבשים או כמו נוצות של ברבור- והן גם נראו כך, עם שמש
חמימה ומלטפת איפושהו מאחורי טווח הראייה שלו. בצד אחד של
השמיים נראו כעדר כבשים מבולבל ובצידם השני ריחף מטר נוצות
שהרוח עושה בו שפטים- אלעד היה פשוט מוקסם מהמחזה שנגלה
לעיניו, והחליט להרהר בתמונה הזו בשלווה. הוא עצם עיניו.

אלעד זה שונה לגמרי, והוא אדם שחור-זקן וסתום-עין, עם רגל מעץ
ובגדים מוזרים, עמוס שרשראות ותכשיטים, נודף ממנו ריח רע של
אלכוהול וזיעה, והוא המום למראה סביבתו. אלעד בוחן את רצפת העץ
עליה עמד. ספינה. הוא ניצב על חרטומה של ספינה בלב ים! לא
יאומן. הוא פונה סביב- ספינת עץ חזקה, גדולה, עמוסת אנשים
מוזרים כמותו, שותים לשכרה וצוחקים בקול גדול. פיראטים, הוא
חשב- פיראטים! דגל שחור וגולגולת אזהרה התנשאו מעל אחד
המפרשים. הוא, אלעד, נמצא על ספינה אמיתית של שודדי ים
מסוכנים, והוא עצמו כזה, ואפילו החשוב מכולם, כך נדמה, לבש את
התכשיטים הכבדים מכולם והיה לו כובע משולש מכובד. אלעד הסית
מבטו מחגיגת הרום שעל סיפון אוניתו, וניצב על הקצה שלה, הביט
אל הים. לא היה זכר ליבשה כלשהי, והמים היו סוערים יחסית, גלים
כחולים לא שלווים כלל התנפצו בחוזקה על גוף אוניתו, והיא זזה
מעלה מטה, תנועה, שאילולא היתה מרגיעה כל כך, כמו זו של עריסת
תינוק, אולי היתה מעוררת בו בחילה. הוא הביט מוקסם בים הרוחש
הזה, במה שנדמה היה.. הייתכן? בדיוק מולו, ליוויתן ענק, זנב
עצום, נבלע במים.. כמה מרתק. רגלו החסרה הפריעה ליציבתו והוא
היה צריך להאחז בעדינות העץ של כלי השיט העצום הזה. הרוח היתה
מטריפה, עם טעם מלוח וכיוונים מתחלפים, מלטפים וצולפים ביחד,
ושערו של אלעד, שארך בדרך פלא מתספורת קצוצה לשיער שחור מדובלל
וארוך, הכה בגבו. הוא נראה כאדם מבוגר ושתוי, משופם וזר, נחוש
למצוא אוצרות עם ידידיו שודדי הים. הוא הרגיש את ההרפתקאה, את
ראשו מנווט אל יבשה שאינה נראת עדיין לעין, את חושיו מתאמצים
לחשב את עוצמת הסערה העתידה להכות. הוא עצם עיניו.

אלעד זר שכב על מיטה קשה ולא יכל היה לזוז. הוא נמצא בבית
חולים, זיהה לפי הריח האיום של חומרי חיטוי ומוגלה, והמכשיר
שניצב על שידה ליד ראשו, השמיע צליל קטוע עם כל שניה, קבוע.
אלעד ניסה להרים את ראשו על מנת לבחון את מצבו, ולא הצליח,
נותר פקוח עיניים וחסר תזוזה במיטה זו, חסר אונים. הוא היה
מבוהל מאד, וניסה להזיז את גפיו ולא הצליח. ניסה לשווא לחוש את
כפות ידיו ורגליו ולא הרגיש מאומה. מאומה! נדמה כי הוא משותק
כולו, רק נותר בו מוח והוא חושב בקדחתנות.. מה יעלה בגורלו כך,
כנכה? האם עומד למות הוא?? ולמה? הוא נשם עמוקות על מנת להרגע,
והשתעל בגלל האויר במחניק הזה של חדרו הצר, בעל הקירות הלבנים,
לצד מיטה אחרת, ריקה, עם סדין ירקרק ומתוח, ומכשיר מיותם, זועק
לחולה משלו. אלעד בהה התקרה, הרגיש איך דמו בוגד בו. הוא הרגיש
שהוא משתגע. שניות ספורות, מעטות, חשובות כל כך, והוא-  והוא
מתנוון עם כל רגע שחולף. מזדקן, על ערש דוי, סופר דקות למותו.
הייתכן? כאן נגמר? הוא הרגיש איום, ניסה להריץ חייו מולו כסרט,
להזכר ולחייך, לשווא. המכשיר שלצידו החל, כמו ליבו, להאט את
תדירות הגלים החדים שלו, לאט יותר ולאט יותר.. ליבו צנח מטה
מטה, וראשו בער. סריקה מאומצת יותר שהיתה כרוכה בכאב חד
בחוליות גבו התחתונות (הרגיש אותן!) הבהיר לו כי השיתוק היה
מדומה בלבד, שכן הוא היה חסר גפיים לחלוטין, אלו נקטעו, כך
נראה לפני זמן לא רב, והתחבושות הספוגות בדם הכתימו את הסדין
בו התכסה. הוא היה מסוחרר ודפיקות ליבו הכאיבו בחזה.. כאב פילח
את גופו כשניסה בשנית להתיישב, והוא התעלף לרגע. כשהתעורר,
ידע. וראשו החל מרחף.. ניתק קשר עם גוש הבשר שעל המיטה הזרה
שמקום שאין לו שם, ניתק והתרחק משם.. מחשבתו ריחפה בפחד אל
מחוזות של דממה. עומד בפתח השער.. והנה, שיתנו לו להכנס, שיגמר
הסבל הזה, שאינו יכול לנוע לנצח, והוא כה בודד.. פיתחו! צעק
אלעד, נפשי חשקה למות! אור לבן הציף אותו, על סף העווית
הסופית. והנה, נגמר. הוא עצם עיניו.



אלעד, מוכר ומקסים, בגילי, לקח כדור אחד של אקסטזי. והוא מצא
עצמו, כעבור זמן לא רב, ללא רוח חיים, על רצפת מועדון לא ידוע,
בעיניים פקוחות לרווחה.