ישבתי בחדר ובהיתי בקירות. נגמרו לי הסיגריות והסקוטש'
ודוסטויבסקי כבר התחיל לצאת מכל חור. היא התקשרה אלי בארבע
בבוקר ואמרה לי שהיא יודעת בדיוק מה אני צריך עכשיו. היא אמרה
שהיא תאסוף אותי עוד שעה ושנלך לאכול בוקר ואז היא תיקח אותי
למקום שלה. לא היה לי כוח לזריחות רומנטיות וזיבולי שכל כאלו -
אבל ידעתי שהיא לא תעשה לי דבר כזה. קראו לה ננס - קיצור לננסי
כמובן. היא הייתה יצור מבוגר ואינטלקטואלי עם גוף שהרבה צעירות
היו מתחננות בשבילו. היא מהאלו שתמיד אומרות שהן מכוערות. היא
מהאלו שממציאות לעצמן כל מיני תסביכים רק כדי להישאר בחיים.
פעם זה היה הרצון להתבודד, אחרי זה העניין עם האוכל. האמת היא,
העניין עם האוכל נשאר עד היום, אני חושב. ננס הייתה הבובה שלי.
אני הייתי משתכר ומתנהג כמו חמור והיא הייתה מזדיינת אתי. זאת
הייתה מערכת יחסים מאוד לטעמי, הרגשתי בעננים כשהייתי אתה. עד
היום אני לא יודע מה היא מצאה בי.
הייתי בתחתונים והיא כבר דפקה בדלת. פתחתי והיא נכנסה פנימה
וסגרה את הדלת בעצמה.
"ידעתי שלא תהיה מוכן יא כלב זקן", היא אמרה ותפסה לי את
הביצים בפתאומיות. נישקתי לה את הצוואר והיא לקחה את היד שלי
והכניסה אותה לחולצה שלה.
"אני צריך לשתות. לאן את לוקחת אותי?"
"אתה תראה. תתלבש, ואתה מסריח, תשים איזה משהו". נכנסתי למקלחת
והסתכלתי בראי, לא התגלחתי כבר שלושה ימים. כל הסכינים שלי
שכובים בתוך הכיור, חלודים. שטפתי פנים, שמתי איזה משהו מהיר
ויצאנו.
כל הדרך באוטו שלה לא דיברנו, אבל זה היה בסדר, הייתה בינינו
הבנה עמוקה - מיוחדת, אפשר היה לא לדבר. שמתי את היד שלי על
הירך שלה, ואז לאט החלקתי אותה לתוך החולצה שלה וקצת למכנסיים.
לא היה לה אכפת, היא אפילו נראתה די מרוצה. עצרנו ליד
ה'פרש-אנד-דיילי', מזנון מוזנח של ארוחות בוקר בדולר וחצי
לאדם. היא אכלה את הסלט ולי היא הזמינה שתי ביצים, בייקון
והאש-בראונז. היא הייתה אישה אסרטיבית, לא היה לה אכפת לקנות
ארוחה לגבר שלה. עברה רבע-שעה והיא הייתה בשלבי סיום של הקפה
ואז היא שאלה אותי, ככה סתם,
"תגיד, אי פעם עשית את זה בבית קברות?" זה בא אלי בפתאומיות,
לא הייתי מוכן,
"לא. את?"
"לא, אבל אני רוצה לנסות מתישהו. אתה חושב שהאנשים המתים באדמה
ירגישו משהו?"
"אולי התולעים", אמרתי בצחוק. היא לא צחקה.
"תגיד, פעם היית בהלוויה של מישהו קרוב?" ההלוויה של אבא שלי
עלתה לי לראש ולא יצאה אבל לא רציתי להזכיר את אבא שלי - אף
פעם לא דיברתי אתה על אבא שלי.
"חבר שלי באד מת מסרטן ריאות לפני חצי שנה. הממזר הזה לא הפסיק
לעשן עד היום שהוא התפגר! בן-זונה"
"מה עם אבא שלך? הוא בחיים? היית בהלוויה שלו?" נזכרתי
שכשהלכנו 'לפגוש את ההורים' היא פגשה רק את אימא שלי,
"הוא גם נפטר - די ממזמן - כשהייתי בן שלושים וחמש - אבל אני
לא אוהב לדבר על זה".
"איפה הוא קבור?"
"שעתיים נסיעה צפונה מפה, בעיירה הזאת, נו, איך קוראים לה,
מוסטאנג אני חושב".
"מוסטאנג אתה אומר". היא חייכה אלי ואז נישקה אותי בטעם של
קפה. היא קמה מהכיסא ונעמדה מולי, בין הרגליים שלי, מצמידה את
הגוף שלה לשלי.
"תגיד, אתה בא לעשות את זה בשירותים?" חייכתי. אז פתאום היא
אמרה:
"לא משנה, בוא, הולכים" וקמנו שנינו לאוטו.
נסענו חצי-שעה והיא נעצרה בצד הדרך. הייתי במצב רוח סקסי
ושאלתי אותה אם מה שהיה לה בראש זה לעשות את זה פה ביער איפה
שהוא. היא אמרה שאולי, ודי התאכזבתי. יצאנו והיא הושיבה אותי
על האחורה של האוטו. היא התיישבה לידי ופתאום קיבלה מבט רציני
בעיניים.
"אתה מאמין באלוהים?" לא הבנתי מה קרה לננס הארנבה הקופצנית
שלי.
"אני לא יודע, זאת שאלה די גדולה את לא חושבת?"
"זאת שאלה גדולה, אבל אתה מאמין או לא?"
"אני לא מאמין. אבל גם אם כן מה זה משנה?"
"איך אתה לא מאמין? איך אתה יכול לחיות בלי להאמין? כשאני אתך
אני רק יותר ויותר מבינה למה לא אבל הרגש הזה הוא רק מתגבר
ומתגבר, השנאה הזאת. אני כבר הפסקתי לראות את הטעם במחר. איך
אתה יכול להמשיך, ככה סתם, לחיות עוד יום, ועוד אחד, ולדעת
שאין כלום אחרי הקבר הקר הזה?" "פשוט הפסקתי לחפש".
"אני חושבת שאני רוצה להתאבד, אני מרגישה את הכל מסביבו גובר
עלי". ישבנו ככה בשקט בקור של חמש וחצי בבוקר.
"אל תלכי, תישארי אתי".
"עד מתי?"
"עד שימאס לנו אחד מהשני".
"למה?"
"לא יודע למה. יש דברים שפשוט לא יודעים ויש דברים שיודעים. מה
זה משנה? ואם זה לא עובר גם דוסטויבסקי התחיל בגיל מאוחר".
"מה, להאמין באלוהים?"
"להאמין שחייב להיות עוד משהו חוץ מהכאב הזה, חוץ מהבחילה
הזאת, חוץ מההרגשה הזאת של התקיעות שלא נגמרת". היא הסתובבה
אלי והסתכלה בי בעיניים הקטנות שלה. נישקתי אותה נשיקה ארוכה,
היא בכתה והחזקתי אותה בידיים כמו איזה גבר גדול ובלונדיני.
שנינו היינו חסרי תועלת, וידענו את זה. גם דוסטויבסקי מת
מתישהו חשבתי לרגע. העובדה שאין משמעות לא סותרת אותי בשום
צורה שהיא. חשבתי שאני רוצה אותה, את הגוף החם שיושב לידי - את
מה שהיא. רציתי אותה בלי סיבה מיוחדת, רציתי אותה בגלל הכלום
שהיא מייצגת.
הסתכלתי בה שוב והתחלתי לבכות גם אני, אבל בשקט.
"בא לך לעשות את זה באחורה של האוטו?", שאלתי.
"עוד מעט", היא אמרה, ותפסתי לה את התחת בכל הכוח. נצמדנו אחד
לשני והיה לי יותר נעים.