פנימה, החוצה.
פנימה והחוצה, פנימה והחוצה; יותר ויותר מהר, יותר ויותר חזק.
הנשימות של נעה מואצות, הידיים של נעה מתהדקות, מנסות לנוע
לאחוז בדבר מה, אך נשארות דבוקות לקיר. הגוף של נעה זז, למעלה
למטה, מנסה להתפתל, להתקפל, להתכווץ לברוח, אך כל מה שהוא
מסוגל, גוף צעיר ערום, הוא לנוע מעלה מטה.
פנימה, החוצה.
נעה מזיעה, רועדת כולה, נכנעת לכאב.
רוצה לזעוק לעזרה, אבל נעה לא יודעת, נעה לא למדה לצרוח.
פנימה, החוצה.
חתולים שחורים בורחים, נבהלים מהתנועות הפתאומיות של הזוג
המוזר, מתחבאים בין פחי זבל ירוקים גדולים, בורחים רק כי
יכולים היו לברוח, רגילים היו לחיות בסמטה צדדית חשוכה, שכוחת
אל. ישות נסתרת דאגה לכבות שם את כל האורות, אולי באותו הלילה,
אולי שנים קודם לכן.
פנימה והחוצה, ופנימה פנימה עוד ועוד ועוד. זעקת כאב.
והחוצה.
דם נזל על הקיר האפור, ירד בשביל ישר עד למדרכה המחוספסת,
הכהה, המטונפת. דם אדום טהור בין הרגליים, ממש כפי שהבטיחו לה
שתהיה הפעם הראשונה. אבל הבטיחו לה סדינים לבנים חמים וגוף
נעים לאחוז בו, לא עדת חתולים מיוחמים שתצא ממחבואה כדי לרחרח
את הדם.
ידיו החסונות שהשעינו את נעה על הקיר מתחילות עתה לכופף אותה
כלפי הריצפה. לרגע כבר חשבה נעה שהכל נגמר. התרגלה לחטוף בשקט
ולחכות שיגמר. שוב טעתה.
ידיו מכוונות אותה מטה. נעה לא יושבת. לא יכולה לשבת. נשכבת
שרועה על המדרכה הצרה, ידיה מעל ראשה, כפותות זו לזו באחיזה
חסונה של כף יד גברית. ידו האחרת מתחילה לשוטט- השיער השחור
הארוך שלא נשטף מזה שבועות. הלחיים החיוורות. העיניים העצומות.
השפתיים האדומות המלאות שלא יודעות לצרוח. לא יודעות אפילו
לנשום.
הצוואר החלק הבהיר, חסר התכשיטים. חסר הרצועות והכבלים. שום
סימן זיהוי, שום סימן השתייכות.
החזה הקטן, העגול, הצעיר. ידו מתעכבת על איזור זה. הוא לופת את
החזה הבתולי הרענן, לוחץ עליו, שורט אותו, מדגדג את הפטמות
הסמוקות.
לפתע שומע נשימה. פנימה, החוצה.
בעיטה.
נעה למדה לבעוט. ידו מרפה ממנה כדי להגן באופן אינסטנקטיבי על
איזור חלציו.
נעה אוזרת את כל הכח שלה, את כל הנעורים שלה, לקום ולברוח.
רצה, החוצה, כמה שיותר החוצה, כמה שיותר רחוק.

למה בכלל הייתה צריכה לעזוב.

אולי, אולי אם הייתה לומדת שם דבר מה חשוב, חיוני, אולי הייתה
נשארת.
אבל בכל הלילות בהם נחנקה, בכתה על יכולותיה הלוקות בחסר, איש
לא שעה לתחינותיה. ומין הראוי היה שאימה, אם לא הולידה אותה עם
אינסטינקטים מסויימים, לפחות תלמדם.
עתה משהתבגרה, נעה לא ברחה מהבית.
היא עזבה. לצמיתות.
למען חיפוש עצמה, למען מציאת בני-אנוש הדומים לה. נעה עזבה,
ללא חרטה. למען התחלת חיים חדשים, מוטב קודם לגמור את הישנים.

נעה באמת לא יודעת לנשום.  כשנולדה נאלצו להנשימה במכונות
מיוחדות, במשך כמה חודשים לפחות. ואז לימדו אותה. לנשום לבד.
פנימה, החוצה. אחר כך שכחה. אחר כך ניסו ללמד אותה, לצרוח,
לבכות, לדבר. לא ידעה. כל שידעה לאכול לבד, ללכת לבד, לשחק לבד
ובעצם
להיות לבד.
נעה נולדה בשקט, וכך גם קיוותה למות.

ודווקא עכשיו, דווקא עכשיו ידיים זרות בסמטה חשוכה. אחרי שכבר
האמינה שהצליחה ללמוד את חוקי הרחוב. לשוטט, להתחבר, להשאיל,
לגנוב. אחרי שכבר יודעת איפה לישון ומהיכן להתרחק. אחרי שכבר
למדה בדרך הקשה לאכול פחות ולחשוף יותר.

ואולי תחזור. אולי תחזור עכשיו הביתה, לחיים שעזבה. עכשיו, שנה
אחרי, בוגרת יותר, בתולה פחות.

דווקא עכשיו, שלמה עם החיים החדשים, צצו בה הרהורי חרטה. נעה
משוטטת, גוררת רגליים, סופרת עננים, מלטפת את ביטנה התופחת.
דווקא עכשיו, כמה שבועות אחרי המגע הכפוי, תוהה נעה האם לשנות
כיוון. להתיישב. להתמקם. לחזור הביתה.
ואמא תופתע, ואמא תבכה כל כך, ובעלה ישאל, למה בכלל חזרת.

בשביל התינוק.

נעה יודעת שלא תחזור. לעולם לא. היא עזבה כדי ללמוד לחיות, ואם
אלו הם החיים האמיתיים, יהי כן.
מעולם לא הבינה את השאיפות המטופשות של האנשים המטופשים. לשם
מה ללמוד, לשם מה להתקדם. לשם מה להכיר, להתחבר. בסוף תמיד
עוזבים, נבגדים או סתם עצובים.
הרי איש לא יכול להכיר אותך באמת. להבין אותך באמת. ומי בכלל
ירצה לנסות.
לשם מה לגעת. נעה נרתעה ממגע. גופה שלה היה, שלה בלבד, גוף כה
יפה מוסתר תחת לבושי סחבות. לא מצאה היא עונג גם במגע אחרים.
בהעבירה אצבעה על גופם של זכרים מיוחמים הדבר רק הפכם לטיפשים
יותר, פגיעים יותר. לא רצתה היא להיות כזו.
לא הצטערה על כך שאינה מוצאת עונג במה שהחברה סביבה סברה כמענג
מכל. מעולם גם לא חשבה להינשא. מעולם לא ראתה צורך בחתונה כדי
להיות עם בחיר ליבה, כל שכן הרי האמינה שאין כזה.  כאשר טענו
בפניה שחתונה היא צעד כדי להביא ילדים לעולם, טענה בתגובה,
שבעולם הזה יש כבר מספיק ילדים יתומים.

ילדת-רחוב. כבר שנה ומשו, שאין לה שם, אין לה זהות, אין לה
מחוייבות. רק תשוקה. רק חופש.
צינת- רחוב, רוחות חמות מדיי.
כבר ארבעה ימים שלא אכלה. כשרעבים, כשרעבים באמת, כבר אי אפשר
לחשוב על כלום. נעה חשבה על הכל, חשבה יותר מדיי, הרגישה הכל,
הייתה כלום. נחתה מהרהורי חיים נוגים אל המציאות העגומה,
הרעבה. מכל מקום גירשו אותה, גערו בה, ליגלגו עליה. לפתע לא
הייתה לה כל יכולת או השפעה. יופיה לא היה עוד מקור להשגת מזון
או חיבה. כסף, קצת כסף, היא חייבת. אולי תקנה בו דבר מה להסתיר
את העיגולים האדומים כהים מתחת לארובות עיניה. הסתלקי, לא
רוצים כאן מסוממות. והיא, היא איננה מסוממת, נעה נולדה כך,
פצועה ,מתקלפת, ולא למדה להסתיר.
אולי האשמה לא בה. אולי האשמה ברוחות הקיץ החמות, שאילצוה
ללבוש שמלה דקה ולחשוף עור יבש צנום, ובטן מתעגלת מתהווה.
מקרקרת, מתהפכת, צווחת.
ונעה שקטה. בימים אחרים וודאי הייתה הולכת לחוף הים, משתכשכת
עירומה בין הגלים המתנפצים עד יעבור זעם. עד יעבור נער מוכר
ארטיקים וודאי יביא לה גלידה, כזו בטעם שוקולד, כזו שמשקיטה
רעב יכולה להפוך גם את הים למתוק.

גם השפתיים מתבקעות. גם העיניים מתחילות לראות מטופש, וחם
מדיי, מהביל, מחניק, הראש סחרחר, הגוף מלא בחילה.
גם הייתה עוזבת. הייתה נשכבת על הכביש באמצע עיר המדבר הזאתי.
נשכבת, אמיצה, מוותרת על חסדי עיר המדבר, ועל חסדי האנשים הכה
קפואים שבה.
אך דבר מה עצר בעדה. קול פנימי אחר צווח בה, קול מצפוני,
ילדותי מייבב. אמות המוסר השתנו. נעה חייבת לאכול.

בשביל התינוק.

הכביש הצדדי היה סואן, עמוס מהרגיל. מכוניות פאר ומועדוני לילה
מזמזמים.  מנורות ניאון מהבהבות בשלל צבעים, נדלקות ונכבות,
מאירות ושותקות,כמו מבקשות
תרקדו איתי
והבנות שרוקדות, לא רוקדות, פשוט עומדות, לבוש מינימלי,
פרובקטיבי- משהו, מחכות שיבואו
לרקוד איתן
מביטות בנערה החדשה, במבטי זימה. על הגוף הצנום הצעיר, הלא
מאופר. על השיער  השחור החלק, על השמלה הרטובה בניחוח הים
דבוקה אליו. על הבטן הגדולה מכפי מידותיה.
נעה חשה שלא בנוח. נעה תהתה האם תעשה מה שחושבת שעתידה היא
לעשות. החיים מתגלגלים כל כך מהר, כל כך רחוק, אפילו לה עצמה
אין מושג מה תחליט בעוד רגע ואיפה תהיה.

חדר מלון. הוא מבטיח לה שהוא גמר בחוץ, והיא מבטיחה לעצמה חמש
מאות שקל לקיום בסיסי לעוד כמה שבועות לפחות.

נעה עוטפת את עצמה בשמלה ורצה
החוצה
כמה שיותר רחוק

כמה חודשים אחרי והשמלה כבר דקה מדיי
לכסות הכל. להגן.
נעה שבילדותה ביקשה רק גשם
כבר שונאת את הקור.
התעמתה עם המציאות. עם קור אמיתי, צורב, לא מטאפורי.
חדלה לפנטז. לא עוד לרוץ יחפה בגשם, לא עוד שמיכות פוך
ורומנטיקה של חורף
חדלה להאמין
החלה להצטער שמכרה את עצמה
בשביל כסף
שהצילה את עצמה
בשביל התינוק
והגשם שיורד שוטף אותה, שוטף את הדמעות, שוטף את הקיפאון,
מחלחל פנימה את הפחד
נעה לא למדה לפחד. מי שלא יודע לפחד מפרש את הקור הזה שמרעיד
ת'עצמות כפחד, פירוש סובייקטיבי לתופעות מקובלות
ומתמכרת לחורף.
מתפללת לשלג שירד עליה יכסה אותה
ואולי תלד איש ששלג קטן ותלמד אותו
כל מה שלא ידעה להיות בעצמה
כל הפשטות שפחדה להיות

ולפתע
שלג יורד.
כמו בסרטים. כמו בסיפורים על מוכרות גפרורים קטנות. כמו בחגים
של משפחות מאושרות שמביטות מהחלון ומחלקות מתנות, והשלג נופל
מהרעפים על האדמה המקושטת, בקול נפילה רכה.
נעה עוצמת עיניים ושוקעת לתוך השלג. ברגעים כאלה הצטערה
שנולדה. הצטערה שהייתה אי פעם תינוק צורח במחלקה לבנה של ידיים
מנוכרות. הצטערה שעזבה את המחלקה הזאת לטובת בית שיודע רק
לגעת, ולאחוז, וללחוץ. עדיף למות מההתחלה, חשבה, מאשר להיוולד
במשפחה שלא יודעת, לא יודעת לאהוב, ואם לא יודעת איך תוכל ללמד
ואיך תוכל נעה לרצות, ואיך תרצה לשאוף לאנשהו אי פעם
מלבד לשמיים
ברגעים כאלה לא הצטערה שנולדה. ברגעים כאלה שמחה שנולדה.
ברגעים כאלה הצטערה
שמעולם לא חיה

נעה מתעוררת ליד תחנת משטרה. נעה בוקר, נעה לילה, נעה לא
סופרת. נעה סופרת, נעה לא סופרת, שמונה חודשים, הבטן שלה
אומרת, שמונה חודשים.
נעה יושבת, נשענת על הדלת השקופה, לנעה כבר אין כח, אולי היא
תעבור מבעד לזכוכית, אולי אין שם רוחות קפואות, רוחות רעות,
אולי תיכנס ויעטפו אותה בשמיכות רכות כמו בסרטים, וירחמו עליה
כמו בחיים, ויהיה לה חם וטוב, לא בשביל עצמה, לא בשביל עצמה,
בשביל התינוק.
נעה מתעלפת.
נעה מתעוררת שוב, מעברה השני של הדלת. דקות אחרי, שעות אחרי,
נעה לא יודעת, המולה מסביב, שוטרים וטלפונים, ואישה אחת בשיער
פזור מבולגן כאילו זה עתה התעוררה, רצה לקראתה, צועקת עכל
השוטרים, צועקת על עצמה, כאילו יש בשביל מה להתעורר. ולאישה
הזאת נעה קוראת אמא, אמא מחבקת את נעה, נעה בוכה, אמא בוכה,
אמא שואלת, כל כך הרבה שאלות, למה עזבת, איפה היית, איך השמנת
כל כך פתאום, למה את חיוורת, אולי תאכלי משהו, אולי תחזרי,
בבקשה תחזרי. נעה ממלמלת באפיסת כוחות, עוד חודש, עוד, חודש
וזהו.
אמא לא מוכנה לשמוע, אמא משתוללת, שום חודש, את חוזרת עכשיו,
עכשיו וגמרנו.
נעה מסרבת, רוקעת ברגליה, שוכחת את כל אשר לימדה את עצמה.
שוכחת לשלוט.
אמא מבטיחה שאבא עזב, שאפשר לחזור, אפשר לחזור. נעה לא מאמינה,
נעה מסרבת, השוטרים נבוכים, אובדי עצות. ניידת חונה בחוץ
מוכנה, מהבהבת. נעה מקיאה.

נעה נושמת אוויר חם של בית. נעה נכנעת לגעגוע, לנשימות
הקצובות, לצלקות שהגלידו, לבטן שלה שצורחת שוב ושוב, לבחילות
שחונקות אותה, ליצור הקטן שצומח בה מבפנים
וצונחת לישון על מיטה חמה לבנה עם סדינים נקיים.
כמה טוב להכנע.

נעה מתפתלת. לא יכולה לישון. מכל המקומות, מכל האנשים שפגשה
והארגזים בהם ישנה, כאן חשה הכי פחות בטוחה. מתפתלת, מתהפכת,
מתמתחת, מתכווצת. מקיאה על הסדינים הלבנים. הבטן שלה הורגת
אותה, היצור שלה שגדל בה, שואב אותה  מבפנים. והכל בראש שלה,
מדמיינת אותו, נולד לעולם קר, נולד לאם צעירה, נערה טיפשה,
נערה פחדנית, וודאי יכריחו אותה למסור אותו להוריה, מי היא
שתעז למסור יצור טהור שכזה לידי ידיים מכושפות אכזריות. היא
חולמת, מתהפכת, הזיות של טמפרטורת גוף עולה. נעה שומעת צעדים.
היא לא הוזה, הצעדים מתקרבים, מתקרבים לחדר, לחדר הילדות שלה,
צעדים כבדים, נשימות כבדות, הזיות ילדות.
נעה נושמת. פנימה, החוצה. משהו נמתח בבטן. משהו לוחץ. פנימה,
החוצה. נעה מזדחלת מן המיטה והלאה. נצמדת לקיר. אין הכאב חשוב
כעת. פנימה, החוצה. הצעדים הכבדים מתגלים כדמות תמירה מזוקנת.
"אבא" היא מילה שמעולם לא העזה לאמר.
הדמות מביטה במיטה הריקה, מעיפה בכעס את הסדינים המטונפים
בקיא, ורועמת בקול מבוגר צרוד כועס:
 נעה, איפה את?
נעה איפה את. נעה איפה את. נעה איפה את. פנימה, החוצה.
החוצה החוצה החוצה. נעה רצה יחפה ברחובות חשוכים. איפה את.
נעה מתכווצת כל מספר צעדים, התכווצויות, התכווצויות מוזרות,
היא מוזרה, היא מעוותת, הרגשות שלה מעוותים, התינוק שלה מעוות,
היצור שלה חולה, היא חולה, נעה חולה, נעה מקיאה, נעה בורחת,
נעה לא תיתן לו לגעת בה שוב, לא בה, לא בבטן שלה, לא בתינוק
שלה. נעה בורחת, בשביל התינוק. ומעצמה, מעצמה לא יכולה לברוח,
מהכאב שלה, פנימה החוצה, הוא יוצא החוצה, יש דם, הכל רטוב
הוא יוצא החוצה?

נעה מתמוטטת על מדרכה קשה, סמטא אפלה, המקום מוכר, כל כך מוכר,
חתולים שחורים בין פחי זבל גדולים, ירוקים מלוכלכים, מנורות
ניאון כבויות.
נעה לוחצת, דוחפת החוצה, נעה בוכה, החוצה החוצה, נעה למדה לא
לבכות, נעה שוכחת את כל מה שלמדה, בוכה הכל החוצה, לוחצת את
הבטן, לוחצת את החיים שלה, משתלטת על אינסטינקטים מתעוררים של
נערה כבוייה.

פנימה, החוצה. נעה נושמת. פנימה, החוצה. אין לה לא כח ולא רצון
לכך.
נעה נושמת בשביל התינוק. הכאב שלב עוטף אותה, היא רועדת, כל
עצב ושריר רועד, הקור הזה, הלחות שלה באוויר היבש הזה, נושמת
ריח של דם
החוצה
מרימה מהרצפה יצור פעוט בועט בחולשה, רך, אדמדם, עיניו
עצומות.

לפתע פולט צרחה, שמקפיצה את נעה לצרחה משלה, והרחוב הריק כמו
קם לחיים לרגע, למד גם הוא לנשום.
התינוק בוכה, וצורח, נעה צורחת, נעה לא בוכה, נעה לא יודעת
לבכות, נעה לא למדה לבכות, הכל למדה, אבל לא למדה לבכות, למדה
לסבול בשקט, להרגיש ריקה, אטומה, היא כל כך ריקה עכשיו,
והצרחות שלה גורמות לו לבכות עוד יותר, והיא צורחת, בשביל כל
התסכול, כל הכאב.
בשביל התינוק.
נעה מחבקת את היצור האדמדם הפעוט שנע בכבדות על זרועותיה.
צרחותיה נחלשו, כבר אין לה קול, כבר אין לה אוויר. כבר אין לה
כח. כל הכח שלה נמצא כעת מפהק ורוטט בין זרועותיה, תר
באצבעותיו הקטנות באוויר החדש שזה עתה למד לנשום.

תראי נעה. לנשום זה אינסטינקט. אפילו היצור שלך יכול, ורק את
לא מסוגלת.
נעה מוחה ביד רועדת את הנוזל השקוף העכור שכיסה את עיני
התינוק. הלז מצמץ בעיניים חומות כהות עמוקות, מניע שרירים
חלשים שעתידים היו לעצב את תווי פניו.
נעה מוכנה להתחיל בחיים חדשים, או שמא עדיף, לגמור קודם את
הישנים.

נעה מרגישה את הבטן שלה, מכווצת, רועדת מרב כאב. היא מרגישה את
ירכיה מונחות בכבדות על הארץ, את רגליה הפסוקות לרווחה ללא
יכולת תנועה. היא מרגישה את הבטן שלה, מדממת, ריקה, כל כך
ריקה, חלולה, כמוה, ריקה מבפנים.
היא מרגישה את הלב שלה, פועם בחוזקה. אטום, כל כך אטום, ריק
כפי שלא היה מעולם.
למה נעה, למה את עושה את זה.
נעה קמה ברגליים כושלות, ומניחה את התינוק הבוכה בין פחי הזבל
הגדולים.

בשביל עצמה.