רעש המכוניות מסביב היכה בי בפתאומיות עירונית אופיינית
ובשילוב עם עשן סמיך שהתנחשל מצינור הפלט של האוטובוס נסך בי
תחושת זיהום ואי-נוחות כללית שעתידה, כך הסתבר בדיעבד, ללכת
ולהתעצם בימים הקרובים.
בתוך דקות ספורות כבר הייתי בדרך לבסיס. "אנ'לא מאמין שחבר שלי
מזיין עכשיו איזו כוסית בבית ואני על מדים במוצ"ש", הבליח
מאחור איזה אחד שמצפות לו, קרוב לוודאי, עוד כמה וכמה שבתות
נטולות סקס בשנתיים וארבע שנשארו לו. אני רק שמחתי שזו המקוצרת
האחרונה שלי ובשקט שקעתי לי בחיפושית ההדחקה הבריטית שלי
ועצמתי עיניי.
"אחי, יש לך ט -ל -פ -ו -ן!!" צווח לתוך האוזניות הבחור שישב
לידי, שבאורח מוזר הגיע למסקנה שיצאנו מאותה רחם, תוך כדי שהוא
מנסה לבדוק את עמידות הזרוע שלי ע"י מכות נמרצות לשריר. אז
כיביתי בצער רב וביגון עמוק את לנון והוצאתי את הפלא-פון מכיס
הדגמ"ח הטחוב. זו הייתה היא. אלוהים...
השיחה שקיוויתי כל כך להמנע ממנה...
כנראה שאפילו ג'ון כבר לא יציל אותי הפעם...
איך יכולתי להיות כל כך מטומטם?! כמו איזה פאקינג ילד
בתיכון...ועוד איתה..נו טוב, עכשיו לפחות אוכל לברר סוף סוף מה
קרה שלשום בלילה בדיוק...ויותר חשוב, אם היא נבדקה בזמן
האחרון...אלוהים, רק לא איידס...לא..לא הגיוני שהיא
לא..."הלו....?"
נשמתי לרווחה כשאמרה שהיא נבדקה לפני שלושה חודשים ושהכל בסדר,
כי היא לא שכבה מאז עם אף אחד. כנראה שהיה לה חסך יותר גדול
ממה שחשבתי...יותר גדול משלי...מה שהסביר הרבה דברים..אבל לא
משנה.
הבעיות הסתיימו, הייתי סמוך ובטוח. עכשיו אוכל לחזור לחיזורים
אחרי אהובתי היחידה ללא כל מעידות נוספות, עד שנהיה הזוג הכי
יפה שראה הבסיס מעודו. לא עוד ערבי- אלכוהול ריקניים ואבודים.
רק אני ו...
"אז מה קרה בדיוק...אתה זוכר..נכון..?" שאלה. כנראה ששנינו
שתינו קצת יותר מדי..אבל מה זה חשוב. "תודה לאל על הגלולה,
הא?" אמרתי בחזה נפוח, כאילו הגלולה היא פיתוח בלעדי שלי לאחר
שנים של מחקר אינטנסיבי .."גלולה?..אה....שומע?...אננני...כבר
חודשיים שלא לוקחת אותן..האמת..ו..." אלוהים אדירים! להתפתחות
הזאת לא הייתי מצפה אפילו בספר גרוע של רם אורן..."מה זאת
אומרת?! אבל שאלתי אותך בפירוש ואמרת שאת לוקחת!!"..."אהה..אני
ממש לא...אהה..זוכרת..אתה בטוח שאמרתי לך דבר כזה...?"
"תנסה להיזכר בפרטים, אדיוט!! תחשוב! אולי בכלל לא היה כלום?
לא..היה משהו בטוח..ואולי גמרת בחוץ..? אני לא זוכר... אני לא
זוכר..." ייסרתי את עצמי בשקט לשווא..לא זכרתי הרבה...כמעט
כלום...
"תקשיב, אני חושבת שאין טעם להיכנס ל.." .."פאניקה?! הא?! מה
זאת אומרת אין טעם?! מה ז'תומרת לא לוקחת גלולות?! חתיכת
שקרנית!!"
הרגשתי איך עיניים של עשרים חיילים נוטפי-זימה יורות בי
חיצי-סקרנות עקב הצעקות הפתאומיות שהפרו את דממת הנכאים ששררה
באוטובוס..."אתה על הקו?...אז תקשיב...אני אמורה לקבל בעוד
שבועיים..ו.....ואז נדע בוודאות...טוב..?"
השבועיים מאז אותה שיחה היו השבועיים הארוכים בחיי ללא ספק.
מחצי קופסא ליום זינקתי לשתי קופסאות וחצי במהירות שלא הייתה
מביישת אף נרקומן ממוצע באלנבי. הלילות היו סהרורויים והימים
היו נצחיים. בין שיחות דומעות אל תוך הלילה על פחדים ובדיחות
שחורות על תינוקות לבין צרחות על ההתנגדות האידיולוגית
והמטופשת להפלה ביום, הרגשתי את עצמי מאבד ביטחון עצמי
בכמויות, ובפרט בנוגע למה שקרה או לא קרה באותו ערב שחור נטול
רגשות וגלולות. כבר ציפיתי לגרוע מכל: הריון...כסף...תסבוכות
משפטיות...כסף...הורים...כסף...אלוהים...תינוק...!
"אחי, יש לך ט - ל - פ - ו - ן !!!"
אני נשבע, אם עוד פעם אחת מישהו פה יקרא לי אחי, אני...
"הלו...?"..
"היי...אהה...אתה שומע...אני מאחרת בשישה..אה.. ימים ו....אתה
שם....?"
כן, אין ספק. אפילו ג'ון כבר לא יציל אותי הפעם....
אוגוסט 2000 |
