כבר חשבתי שהבנתי את הכל. את כל מה שאני ומי שאני ולמה אני...
השלמתי עם הדברים שעשיתי ושלא, תסביכים שאני לא יודעת לפתור,
מקווה שהם יפתרו מעצמם, אבל יודעת שזה לא יקרה.
כניעה למחשבות שלי מפעם, שוב פוגעת במי שאני עכשיו.
מקרה אחד ועוד כמה, ואני בונה מסביבי מעגלים ומעליי מגדלים.
רוצה לברוח לפינות, אבל אין...
אני מסתכלת על עצמי בראי ולא מכירה את מי שאני רואה,
אני רוצה לברוח. מקום בלי פחדים, בלי פיתויים, רוצה לנוח...
אבל אני לא אחת שמוותרת לעצמה.
סתם ילדה קטנה, מפוחדת,
לא יודעת את ההשלכות של מה שאני עושה.
מאמינה שאין. או לפחות רוצה.
פחד שאני לא יכולה להסביר, פחד עצום שעושה לי חור בלב.
גיל ההתבגרות...?
אני מאושרת. טוב לי עם מי שאני.
אבל חברים שלי מסתכלים עלי בצורה שאני לא אוהבת.
הם לא מבינים מה עובר עלי ולמה זה ככה. אני לא יודעת מה להגיד
להם. אני לא יכולה להסביר את זה.
אני מנסה קודם להבין לבד, בינתיים... זה בשלבים.
לאט לאט. לאט מדי.
אני מסתכלת על עצמי בראי ואני כן מכירה את מי שאני רואה.
אני פשוט לא אוהבת את איך שאני מתנהגת.
לא מתנהגת כמוני באמת.
ואני בן-אדם הגיוני, תכליתי.
יודעת שדברים לא יקרו מעצמם, שאני צריכה לשנות
זאת ההבטחה שלי לעצמי |