"קניתי לך חולצה מדהימה, לא התאפקתי". היא אומרת. אני מעלה
חיוך על שפתיי. "תודה קוקי". וברור לי שהיא שוב קלעה במידה וגם
בסגנון. זו האישה שהביאה אותי. מכירה אותי יותר ממה שאוכל
להכיר את עצמי. היא מריחה את מחשבותיי ותחושותיי. היא תמיד
יודעת. וגם תמיד צודקת.
כמה פעמים אני מנסה להוכיח שאני צודקת והיא שותקת. אני יודעת
בליבי שהיא צודקת. אני צריכה ללמוד ממנה לשתוק לפעמים. ממנה
למדתי לרצות לדעת הכל. ועדין היא יודעת יותר. היא יודעת לייעץ
לאחרים ולהקשיב. לתת את דעתה. אבל כשמדובר בחייה שלה היא
מטלטלת בין בחירות שגויות וויתורים. כאן אני נכנסת לתמונה
ומראה לה בדמותי המשתקפת בראי שלה את מה שהיא יודעת ולא מעזה.
משום מה היא בחרה בחיים של שיגרה אפורה וזאת למרות האש שמבעבעת
בנשמתה, האש שאני ירשתי ממנה. תמיד היא למען אחרים, הלוואי
והייתה רוצה בשביל עצמה. כנראה שהיא רוצה, אבל לא עושה כדי
להגיע ולקבל. כמה הייתי רוצה שהיא תיקח ותקבל מכל מה שרק בא
לה. לפעמים נראה לי שכשהיא תקבל כבר, אז אני אקבל גם. ואני
דווקא רוצה לקבל. אהבה לדוגמא. וזה כבר מספיק.
"מה קרה?" היא שואלת. ושוב אני יודעת שממנה לא אוכל להסתיר.
היא כואבת את כאבי יותר ממה שכואב לי באמת. אני מספרת הכל אבל
בדרך כלל בדיעבד. ממנה למדתי להסתיר בזמן אמת ולחשוף רק
כשעבר.
הייתי רוצה לראות אותה יותר נשית, מובכת, מופנמת, מאופרת ומלאת
רגשות - אולי דרך המראה הזה להגיע לנשיות שלי עם עצמי. היא
תמיד לובשת את המכנסיים בבית וכך גם אני. הלוואי והייתה לה
זוגיות נפלאה ובריאה כדי שאני אלמד איך לעזאזל עושים את זה.
אין לי את מי לשאול. מנסה לחקות דמויות נשיות מסביבתי, אבל זה
לא זה.
האישה שהביאה אותי לעולם, אישה מדהימה.