אמא ישבה על אבן עגלגלה בפסגת הגבעה, עיניה אדומות, פניה מלאות
דאגה. מבטה חולף על פני אבא, שעמד צעדים ספורים לפניה, כאילו
לא היה שם, נעוץ אי שם בנקודה באופק. ג'יל הקטנה בזרועותיה,
ממררת בבכי. צעירה מדי בכדי להבין, אך חושיה אומרים לה כי משהו
רע עומד לקרות.
אבא, לפני כולנו, רגליו על סף המדרון, עמד בקומה זקופה, עיניו
מביטות בשמש השוקעת. הוא לא דיבר. איש מאיתנו לא אמר דבר.
תינוקות אחדים הצטרפו אל ג'יל בקול יבבה, אך קולם היה היחיד
שנשמע. כולנו, כל שאר בני השבט, עמדנו פזורים על פני הגבעה,
ושתקנו. מבטם של כולם, כאיש אחד, נישא אל עבר האופק, אל עבר
השמש השוקעת.
רק ראג'א הזקן לא היה עימנו. רק ראג'א הזקן נותר באוהל לבדו.
"עיני כבר ראו די זריחות ושקיעות בחיי", אמר. "איני חפץ בלראות
את זו האחרונה. השאירו אותי כאן בביקתה. כך ייטב לי". איש לא
ניסה להניא אותו מכך. איש לא חלק על דבריו של ראג'א הזקן.

הבטתי בשמש המאדימה, הטובלת בדם בשעה שקרבה אל עבר האופק.
בגופי אחזה לפתע חלחלה. הן מדי יום היתה השמש שוקעת, ומעולם לא
חשבתי, מעולם לא העלתי על דעתי בשעה שהאדימה בקרבה לאופק, כי
פצועה היא וחבולה, בשעה שנעה אל מעבר לקצה הרקיע, לחבוש את
פצעיה ולרפא את תחלואיה, בכדי שתוכל לשוב ולזרוח שוב בבוקרו של
יום חדש ורענן. מעולם לא חשבתי על כל הסבל והיסורים שעברה,
בכדי שתוכל להעניק לנו חיים, להאיר עלינו בקרניה החמימות.
והשמש  היתה עתה אדומה מתמיד. טבולה בדם. פצעיה פצעי מוות.
הלילה היא לא תחלים, ותעלה שוב עם בוקר, רעננה ומחייכת. הלילה
הזה יהיה לתמיד.

היה זה בבוקרו של יום, כאשר כינס ראג'א הזקן את כל בני השבט.
"הערב תהיה השקיעה האחרונה", הוא אמר, "השמש לא תזרח עוד. לא
יהיה עוד בוקר. רק לילה".
למוד אסונות היה השבט שלנו. חיות טרף, שנות בצורת, רעב ...
אולם איש לא ידע איך להתכונן לצרה החדשה, לעלטה הנצחית. כל מה
שנותר לנו היה לחכות.

אינגה בת החמש נופפה בידה אל עבר השמש השוקעת שכמעט ונעלמה.
"שלום שמש!" קראה, "אני אתגעגע אליך". וכולנו חשנו צורך להצטרף
אליה, ונופפנו אך אנו בידינו. מחוות פרידה אחרונה לידיד ותיק
שלא ישוב.

השמש שקעה, ובאה העלטה. כל יצורי הלילה, שנסתתרו בפינות אפלות
במשך כל שעות היום יצאו עתה ממקומות מחבואיהם. היתה זו שעתם
הגדולה. העולם היה עתה שלהם לנצח.
האנשים ירדו מן הגבעה, משרכים דרכם באיטיות מטה, אל עבר הכפר.
שבנו אל ביקתותינו לישון. לישון עד הבוקר, שלעולם לא יגיע.
שלום שמש ...

לעת בוקר הפציעה השמש כהרגלה, שולחת קרנים חמימות אל עבר
המחנה. מישהו פקח את עיניו וראה את האור. "קומו! קומו! השמש!"
הוא קרא בקול. כולנו יצאנו מבקתותינו, מביטים בשמש, משתאים,
כאילו לא ראינו אותה מעולם. פרצנו יחד בקריאות שמחה.
רק ראג'א הזקן לא פקח את עיניו. נותר דומם בבקתתו, מבלי רוח.
רק הוא לא יראה עוד את הזריחה הבאה.