ביום ראשון קמתי בשעה 7:00 בבוקר ורצתי למכולת הסמוכה כדי לקבל
את העיתון השבועי שמחלקים חינם. החנות כמובן הייתה סגורה, אבל
מישהו היה שם בפנים, כי האור היה דלוק. אז הקשתי על הדלת ובלי
לחכות לתשובה נכנסתי ולקחתי את העיתון. אחרי זה חזרתי הבייתה.

כשהגעתי הבייתה התיישבתי על המיטה והתחלתי לדפדף בין הדפים.
לבסוף הגעתי לעמוד הלפני אחרון. היו שם הרבה תמונות של נשים
צעירות ואז פתאום ראיתי תמונה שלי בצד השמאלי בתחתית. אני
חייבת להגיד לכם שהופתעתי. לא שאף פעם לא ראיתי תמונה שלי, לא
שאני לא יודעת איך אני נראית, פשוט... נו... לא כל יום אני
רואה תמונה שלי בעיתון.

ממש לא קלטתי את כל העניין. בדרך כלל אפילו לא מסרקים אותי,
לפני הצילומים. אבל הפעם זה היה צילומים לעיתון, אז הלכנו (אני
והבוס) למקום מיוחד בשביל הצילומים. הפעם זה היה ממש שונה. לא
רק סירקו אותי, לא רק איפרו אותי כהוגן, אלא שאפילו הורידו לי
שערות ברגליים. ואחרי זה שמו אותי על מיטה והדליקו מוסיקה
רומנטית כדי שהפוזה תראה אמיתית. ואחרי כל ההכנות והצילומים
האינסופיים, כל מה שאני מקבלת זה תמונה קטנטנה בתחתית העמוד,
בין כל השנים האחרות? ולמה בכלל הורידו לי שערות ברגליים, אם
ישבתי על הברכיים ואי אפשר היה בכלל לראות את הרגליים שלי??

את הג'וב שלי היה ממש קל למצוא. האמת שאפילו לא חיפשתי עבודה
אז. אני זוכרת שגרנו בשכונה קטנה וישנה - אני, האחים שלי
וההורים שלי. אבא כל הזמן הרביץ לאימא והביא בירות הבייתה. היו
לי 5 אחים, ואני הייתי השלישית שברחה מהבית. אף אחד אפילו לא
ניסה לעצור אותי, זה כאילו היה בסדר לברוח מהבית בגיל מסוים.
הייתי אז בת 15. זה היה רק לפניי שנתיים. פשוט ברחתי אל העיר,
ומצאתי את עצמי בתוך ניו יורק סיטי המפורסמת והענקית. מאז לא
שמרתי קשר עם המשפחה שלי.

אני לא זוכרת שדאגתי לגורלי אז. להפך, הייתי שמחה ומאושרת
שתקופת חיי עם המשפחה נגמרה. זהו, חשבתי, חיים חדשים. ועוד
לפני שהחלטתי איפה כדאי לי לעבוד כמלצרית, תפס אותי איזה בריון
ומשך אותי לכיוון דלת שחורה לא הרחק מהמקום פה עמדתי. משם היה
צריך לרדת במדרגות ואז מגיעים למרתף. החדר היה בגודל אמצעי.
מימין היה שולחן ולידו ישב בחור גבוה ונאה למראה. הוא היה
לפחות בן 25. משמאל ישבו 3 בנות, כולן בשמלות אדומות חושפות
ומגפיים שחורים גבוהים. האיש מימין אמר לי:
"היי, ילדה, קוראים לי ג'ון." וחייך אלי. "כרגע קיבלת עבודה
אצלי. אני כאן הבוס."
בהתחלה חשבתי שאני אצטרך לשבת בין הנשים האלה משמאל, אבל מהר
מאוד הבנתי, שהגוף שלי מצא לי עבודה עם יותר כבוד. אני הייתי
שונה מהן. אני הייתי זאת שמצטלמת.
בקיר הימני היו עוד כמה דלתות. אחת הדלתות הובילה לחדר החדש
שלי. אף פעם לא קיבלתי תשלום, אך קיבלתי כל מה שהיה נחוץ:
אוכל, מים, מיטה. מדי יום היה ג'ון מצלם אותי במצלמה הגדולה
שלו. אף פעם לא שאלתי לאן התמונות הולכות, אבל אני חושבת שהן
הולכות לכל מני ברים, דיסקוטקים, מסעדות לילה, מכוני יופי וכל
מני מקומות בסביבה פה. מה איכפת לי? אני מעולם לא התלוננתי.
ג'ון מיד מצא חן בעיניי, אולי כי נתן לי עבודה מיוחדת והייתי
שונה וראויה ליותר כבוד מהאחרות. אני גם הייתי היחידה שקיבלה
חדר שלם לעצמה.

על הגב ליד הצוואר ג'ון עשה לי קעקוע. זה כאב נורא וצרחתי אבל
הסכמתי לעשות הכל בשביל ג'ון. אני זאת שאמורה להגיד תודה -
בשביל צילום, אני מקבלת כל מה שאני צריכה. על הקעקוע היה כתוב
בשחור בכתב קטן מאוד: "BELONGS TO JOHN BROWN" אבל לי זה מעולם
לא הפריע. זה לא שינה את היחס של אף אחד כלפיי. הנשים האחרות
בחדר עדיין היו קרות אלי, אולי מפני שאני קיבלתי יחס של מלכים
אצל ג'ון. ג'ון עדיין חיבב אותי והאיש הזקן במכולת לא הראה שום
יחס כלפיי. יותר רחוק מהמכולת אסור היה לי ללכת. זה מעולם לא
הפריע לי אבל, כי היה לי כל מה שהייתי צריכה.
ככה מצאתי את הג'וב שלי. ככה עבדתי במשך שנתיים. לפני שבועיים
הלכנו למקום המיוחד ההוא עם הצילומים, כדי להצטלם לעיתון. ג'ון
אמר שמקבלים על זה הרבה כסף. אז ניסיתי להיות הכי טובה שאפשר.

לרגע ראיתי את הסטודיו של הצילומים ואז חזרתי וראיתי את התמונה
שלי בעיתון. אפילו שאני כבר ראיתי תמונות של עצמי בחיים שלי,
ולמרות שאני יודעת איך אני נראית... בכל זאת לקח לי שעה עד
שהנחתי את העיתון בצד. אחרי הכל, זה לא כל יום שמראים תמונה
שלי בעיתון, ועוד כשאני כל כך מסורקת, מאופרת, מגולחת, נקייה
וערומה.