דמיוני מציץ בשעונו, "הגיעה השעה לפתוח את סוגר ליבך", הוא
נצרד מנומנם תוך פיהוק מסופק המעיד על שלוות מנוחתו. עפרוני
מנסה לשרבט נוסחאות אחרונות וידי המיואשת משוטטת בין פרמטרים
סתומים בבלבול תהומי.
דף חלק מתרווח תחת עיניי, נקי וצחור הוא משתוקק לסודותיי, גאה
על שבחרתי בו להוויה מלאת תוכן על פני הפיכתו לטיוטה עלובה של
הגיון מקובע, חסר צבע. במקום לסיים את חייו במכולה מצחינה
כמנשא של לוגיקה המוספגת במשמעת נסתרת, הוא יהפוך לאציל של
ממש, בוהק ביהירות אלגנטית.
אל הלב תישא פעמיה מחשבתי. כבשוק צבעוני היא תתור בין זיכרונות
מקסימים, שזורים בצלילים מרגשים. היא תבחן אותם בקפדנות,
מצמררת את עורי ומעלה דמעה מתוקה בעיני. חיוך בוהק ילווה את
דרכה בין תמונות נשכחות מעלות תהייה עמוקה. בלילות עצובים היא
תפנה לדוכנים עגומים, שכל תוכנם תוגה אפורה. רגעים חשוכים
ומראות נעלמים מעוררי געגועים צורבים, יטלטלו ברוע אכזר קיבה
מצולקת וכאב חד ינפח בלון בגרוני.
שעות מעייפות ידוגו נתחי חיים, אך לפני הגשתם דמיוני ירים את
ידו בתנועה החלטית. תפקידו יבוצע במאמצים מכבידים, מוחק וכותב,
משנה ומוסיף, צובע ומזהיר או מדכא ומשחיר. בסוף מלאכתו יחוש
לעולם סיפוק חלקי, כי תמיד בתוכו הוא חש שניתן לשפר ולפלפל, אך
תשישותו ממלאכה כה קשה תפקוד: "ליטוש אחרון!".
תנועת שמיכה בחדר הסמוך ונחירות כלבי ינעימו את נחיתתי בצל
מנורת השולחן וערימת ספרים מבעיתה.
העצלות והפרטיות יחדיו יתהו בקול "למה?" ואני ארים את שתי ידיי
חסר תשובה אילם לרגע.
אישה חייכנית תשלוף מידי את הדף במעשה שגרה, כותרת זוהרת לעמל
יומה. חצים מחודדים, ניתוח ללא הרדמה, ידקרו ללא רחם, ילוו את
הוצאת הסיפור מקרבי, הסיפור שלי. בכיסי ערימת שטרות תיטע בי
תחושת זוהמה, זנות מוזרה. בדרכי לביתי רגשות חרטה לא יתנו
מנוח. רגשותיי יקימו קול צעקה, כואבים על בגידה, ואם זאת בעוד
לילות אחדים דמיוני ישוב לדרוש בנימוס את נשימת חייו.