כשהיינו קטנים, אני ורוג'ר, ידידי הנאמן מכולם, תמיד חפצנו
לדעת מה מתחבא מאחורי אותה שקיעה כתומה אשר כיבדה אותנו
בנוכחותה מידי ערב. במהלך שנים של ילדות החלפנו תהיות ורעיונות
על מה שנמצא בעצם מאחוריה, ודימיוננו היה פורה להפליא. ערב
אחד, בעוד ישבנו על מרפסת ביתנו הכפרי, וצפינו בה נושקת לקו
ההרים, החלטנו כי עלינו להגיע לשם, לדבר אשר מסתתר מאחוריה
השקיעה הכתומה שלנו.
היה זה יום שבת חמים במיוחד, תחזאי הרדיו ניבאו רעות, אך ידענו
מהו טיבם של חזאים ועד כמה בדויה תחזיתם לעיתים, ועל כן סמכנו
על חברתנו החמימה כי תמשיך לזרוח עד שנגיע עד אליה. השקמנו עם
עלות השחר, בקריאת התרנגול המדוייק שלנו. השעון הצביע על השעה
5:30 בבוקר, ושנינו היינו על רגלינו מוכנים ומזומנים לגלות את
הסוד השמור ביותר. "אתה בטוח שלקחת איתך הכל, רוג'ר?", "אין
ספר בליבי, אין אנשים מוכנים מאיתנו". ובזאת, נשקתי לאימי אשר
ישנה עמוקות והתגנבנו מן הבית לעבר השמש.
תרמיליינו המלאים היו כבדים מנשוא, בתחילה כאשר העמסנו את
מצרכינו הדרושים, לא תארתי לעצמי כי המשקל יעיק כך על גבי. "מה
הכנסת לשם רוג'ר, שקית חלוקי נחל?!" , שאלתי בכעס את חברי אשר
סידר את תרמילי לפני כן, "הכנסתי את כל אשר אמרת לי. העוף
מהמקרר, חצי הלחם שעל השולחן, פנס ובקבוקי שתיה" . הרגשתי כי
היו עוד מספר פריטים שהוא שכח לציין, כגון ארנבו המפוחלץ, אשר
בלעדיו לא זז אף לא צעד קט, אולי גם מספר כופסאות שימורים,
כמובן ללא פותחן, ואולי אכן כמה חלוקי נחל גדולים במיוחד שכן
לא שיערתי במוחי מה עלול להיות כה כבד.
לאט, ובצעדים קטנים, הגענו יגעים ועייפים אל פתחה של החווה.
התיישבנו מתחת לעץ התאנה, אשר ענפיו הצלו על פני שטח ענק,
ואכלנו את ארוחתנו הראשונה. רוג'ר פרס מספר פרוסות לחם, והניח
עליהן חתיכות עוף, אך העדפנו לאכול כמה שפחות, על מנת לא להגיע
למצב בו עלול להגמר לנו האוכל באמצע המסע.
-"מה אתה חושב שנראה שם?, אני בטוח שגר שם גמד עם עיניים
גדולות ומפחידות כאלה, אשר מכבה מידי יום באותה השעה בדיוק את
השמש"
-"איני יודע, רוג'ר אבל בקרוב נגלה, לא כן?"
-"אולי בכלל זה לא גמד מרושע? ייתכן כי זו פיה טובה כמו שיש
באגדות, אולי אלו הם יצורים מהחלל שבאו להרוס את כדור הארץ,
אולי...."
-"הפסק נא ידידי, אינך יודע, אך ממשיך להעלות השארות, אשר אין
תועלת בהן. עדיף כי לא נכין את עצמנו לדבר אלא נשאיר את קיומו
של אחראי השמש כהפתעה. אמנם הוא או היא זה למעשה תכליתנו במסע,
אך בעצם כשחושבים על זה, איננו יודעים מה אנו מחפשים."
-"אתה רוצה לומר לי כי הינך מפחד ממה שתמצא?!"
-"איני מפחד! אך איני יודע מה אמצא. אני חושב כי עלינו להמשיך
במסענו, זכור כי יש לחזור אל החווה לפני רדת השמש, איני רוצה
לתעות ביער לאחר שעות החשכה, אתה זוכר מה אבא סיפר לי על
היער"
-"אל תדאג, הנני בטוח כי אנו קרובים, ראה כמה גדלה השמש מאז
צאתנו מן הבית, הן בטוח אני, כי קרבים אנו אל יעדנו."
וכך, התרוממנו לאט, ממקומנו הנוח בצלו של העץ, וחזרנו
למסלולנו.
שעות ארוכות צעדנו לעבר ההר הגדול. רוג'ר האמין כי שם נמצא את
מבוקשנו, וכך צעדנו. השמש זרחה במלוא הדרה, אך יחד אם זאת היא
חיממה את ראשנו , ועייפה אותנו במעט. כאשר נגמרו דרכי העפר בהן
צעדנו, פנינו אל השדה הגדול ואחריו אל היער. אמנם שעת רדת השמש
הייתה רחוקה, שכן הייתה זו שעת צהריים מוקדמת, לא חפצה נפשי
להפנות את מסלולנו אל תוך היער, אם כי לא היה לי האומץ לומר
זאת לרוג'ר. הוא צעד בבטחה אל עבר סבך העצים, ללא כל מחשבת
חרטה מהדהדת בראשו.כך צעדנו לנו בחום השמש היוקדת, מזיעים
וצמאים ללא כל כיוון, ללא כל מושג על מקום המצאנו, פשוט צעדנו.
לאורך רוב הדרך לא דיברנו הרבה, רק בהפסקותינו הקצרות, החלפנו
מילה או שתיים בדבר החום הרב, כעסנו על השמש אשר מקשה עלינו את
הדרך, ותו לא.
לקראת סוף שעות הצהריים, ראה רוג'ר באופק תחנת רוח, או כך
לפחתו טען, למרות שאני לא ראיתי דבר, המשכתי לצעוד יחד עימו
לעבר תחנת הרוח אשר ראה. לאחר זמן קצר גילנו להפתעתנו כי היה
זה מחסן נתוש, אשר לא היה בו דבר פרט לשברי הזכוכית של
חלונותיו הגדולים אשר נופצו בוודאי מלפני שנים רבות. היה זה
מחסן גדול במימדיו, ואף היו בו מספר קומות וחדרים רבים. רוג'ר
היה בטוח כי זה המקום אותו חיפשנו, אני רק רציתי לחזור הביתה,
כבר לא סיקרנה אותי השמש ולא כל כך רציתי לגלות מי מפעילה,
ולמען האמת היה זה רעיונו של רוג'ר מלכתחילה, כך שמסע זה לא
הסב לי אושר רב, אבל לא אמרתי דבר. הוא רץ בין חדר לחדר, מקומה
לקומה, הזיז דברים, שנשברו לרוב ברגע שנגע בהם עקב גילם הרב,
עד אשר הגיע לקומה האחרונה ובה מצא דלת סגורה. הוא קרא לי
שאצטרף אליו, והתקרבנו שניינו אל הדלת הנעולה. לפתע שמענו צעקה
מחרישת אוזניים, צעקה שרואים רק בסרט האימה הישנים של היצ'קוק,
אשר צפיתי בהם לעיתים רחוקות כאשר אבי לא הייה בבית. הצעקה
הדהדה ברחבי המחסן הנטוש, מה שהעצים את חוזקה. אני ורוג'ר
תפסנו את רגלינו ורצנו במהירות האור אל מחוץ למחסן, רצתי כל כך
מהר עד שלא שמתי לב כי רוג'ר לא מאחורי יותר, וכי בעצם הנני
לבד בחושך, כל זמן הייותנו במחסן לא שמנו לב לרדת החושך.
נתקפתי פחד עצום לפתע, הנה אני מיילים מביתי, לבדי באמצע
השממה. נזכרתי בפנס אשר תמן רוג'ר בתיקי וגיששתי אחריו באפילה,
לא ידעתי שמחה גדולה מזו שחשתי כאשר מצאתיו. כעת כשיכולתי שוב
לראות מעט בזכות הפנס החלטתי שעלי למצוא את רוג'ר ויהיה מה.
זכרתי במעורפל את כיוונו של המחסן ולאט אך בבטחה החשתי את צעדי
לעברו. לבי אמנם בגד בי, שכן פעימותיו החזקות נשמעו בכל רחבי
היער, או שמה כך נדמה לי, אך רגלי לא בגדו ברוג'ר חברי הטוב.
לאחר זמן קצר הגעתי אל פתח המחסן הנטוש, וללא שום זכר לרוג'ר
החלטתי שהוא בפנים. מחשבותי נדדו לכיוונים המפחידים ביותר.
פחדתי למצאו קשור לכיסא אם חבלי מתכת, פחדתי כי המפלצת פגעה
בו, לא היה ספק במוחי כי הוא בסכנה גדולה, ולפתע הרגשתי כמו
שליח שהוטלה עליו המשימה הקשה מכל, להציל את חברו ואת עצמו
מידי הרשע. ייתכן כי צפיתי ביותר מידי סרטי אימה, אך מחשבה זו
לא עברה בראשי דאז.
לאט ובזהירות פתחתי את הדלת, וללא כל היסוס צעקתי בקול החזק
ביותר שיכל לבקוע מגרוני, "מי שלא תהיה, דע לך כי אני חמוש!!!,
אני מציע כי תשחרר את חברי מיד, ולא, איני אחראי למעשי!!!".
כיוויתי שאולי הפחדתי אותו קצת, אך משלא שמעתי אף לא ציוץ קטן,
התחלתי לדאוג. עליתי במדרגות, עצרתי כל מדרגה והקשבתי לקולות
הרקע של היער, אך לא שמעתי בהן דבר מן הצעקה אשר הפחידה אותי
ואת רוג'ר. לאט לאט, החשתי את צעדי לעבר הדלת, ובהגיעי אל קומת
החדר הנעול, הבנתי לפתע כי אין בידי כלי נשק להגן על עצמי.
עצרתי לרגע ופשפשתי בתיקי, ונדהמתי לגלות כי רוג'ר תמן בו את
הרוגטקה שלו, יחד אם שקית מלאה בחלוקי מים. מרוב הפחד, לא
בזבזתי זמן על השמחה, שכעת אכן יש בידי כלי נשק, אלא התקדמתי
אל עבר החדר. עצרתי ליד הפתח, ושמעתי קולות רשרוש אשר בקעו
מתוכו. התגנבתי אל עבר המנעול ולהפתעתי הוא היה שבור. זכרתי
שבהגיענו אל דלת זו, לא היה המנעול שבור, ולשניה רציתי להסתובב
ולחזור לחווה ולהורי, אך הרגשה זו חלפה במהרה, כשראיתי צל חולף
מולי. "עצור או שאני יורה!!! , אני מסוגל, אני אומר לך! ",
צעקתי בקולי קולות אל עבר הצל החולף, אך הוא לא הגיב. בזהירות,
תוך כדי הסתכלות לכל כיוון אפשרי נכנסתי לחדר. הוא היה גדול,
וממנו הסתעפו חדרים נוספים, כנראה, שכן ראיתי דלתות רבות. "מי
כאן?! , הזדהה מיד!, איני צוחק עמך!", שמעתי רשרוש באחד החדרים
הצדדיים. התקדמתי לעבר הדלת שמחדרה בקעו הקולות המוזרים,
ומשפתחתי אותה,פתאום איבדתי את חוש כיווני והפחד שאחז בי שיתק
אותי למקומי. הסתערו עלי להקות של עטלפים. לא ראיתי דבר, עצמתי
את עיניי. הם פגעו בי מכל כיוון אפשרי, הם צעקו בקולי קולות,
היו לבטח מאה מהם, אולי יותר. התכופפתי והתכנסתי בעצמי אך הם
לא הפסיקו לבוא. מעוצמת כל החבטות שלהם בגופי, כנראה שאיבדתי
את הכרתי, שכן כשפתחתי את עיניי מצאתי את עצמי מונח במיטה נקיה
ומסודרת, כשרוג'ר לידי, יושן. "רוג'ר!!!, רוג'ר!!! אתה שומע
אותי??? ענה לי!!!", טילטלתי אותו מעט, אך רוג'ר לא הגיב.
קפצתי מיד ממקומי, כשדמעות מציפות את עיניי, החדר נהיה מעורפל
לרגע, אך משניגבתי את דמעותי, שמתי לב כי אין חדר זה דומה
להמחסן. החדר היה לבן, ונקי. היה בו שולחן כתיבה ומספר צעצועים
ישנים. "מי כאן ?! , מה עשיתם לרוג'ר?, הראי את פניך מפלצת!
הנני מוכן ומזומן להילחם בך!!!", צעקתי מעומק בטני. לא יכולתי
לחשוב על הרעיון כי רוג'ר פצוע, או שמע גרוע מכך. "הס קולך,
אינך שומע כי חברך יושן?", לפתע שמעתי מכיוון בלתי ידוע. היה
זה קול נעים, מזכיר במעט את קול הצעקה, אך שונה בכל זאת, רגוע
יותר. "מי כאן?", צעקתי בקול רגוע יותר אך רועד לא פחות, לפתע
הופיע אדם זקן בפתח הדלת, הוא היה נמוך קומה, כמעט גמד, היה לו
זקן ארוך אשר השתרך אחריו על הרצפה, והוא חבש חלוק לבן, ונראה
לא מאיים למדי. "הס ! אינך רואה כי חברך יושן? עבר עליו לילה
קשה. מי אתם? מה מעשיכם כאן? מהיכן הגעתם?", הוא שאל בנימה
אבהית. "אנחנו חיפשנו את האחראי על השמש, זה לא היה רעיון שלי,
מה קרה לרוג'ר?, הוא יהיה בסדר?, מה עשית לו?!..." , ניסיתי
לומר את כל מחשבותי, אך לשוני כשלה מפאת מהירות הדיבור, ניסיתי
לשאוף כמה שיותר אוויר לתוך ראיותי, לשאול אותו מיהו ומהו, אך
לא יכולתי לומר דבר.
"אל תדאג לחברך, הוא מעד במדרגות כאשר ברחתם אמש מפני, הוא
יתאושש במהרה, ובאשר לגבי, דעו לכם כי לא נשקפת לכם סכנה. אני
מתנצל על כך שהבהלתי אתכם, אך פשוט לא ראיתי אנשים מלבדי כאן
כבר כמאה שנים." , ניסיתי לומר משהו, אך מרוב ההתרגשות, קולי
איבד מעוצמתו.
" אם חיפשתם את אחראי השמש הרי שהגעתם אל המקום הנכון." , ברגע
ששמעתי זאת, הרגשתי שמחה כה גדולה עד כי הרגשתי דמעת אושר
זורמת על לחיי. הזקן אמר כי ברגע שרוג'ר יתעורר הוא יסביר לנו
את אשר מותר לו לומר לזרים אודות השמש, אך בינתיים הוא סיפר לי
מעט על עצמו. הרגשתי מרותק לסיפורו ולקולו המהפנט. "הנני כאן
כבה כמאה שנים, נולדתי כאן. אבי היה אחראי השמש אף הוא, אך
כשמת הועבר התפקיד אלי. החדר בו העברתם את הלילה היה למעשה
חדרי הישן. אני מתנצל על מצבו של המחסן, פשוט איני יוצא אליו
כלל, רק אתמול כאשר שמעתי אתכם, הרגשתי צורך עז לצאת ולראות
אתכם. החדר שלי הוא כאן", והוא הצביע על דלת חומה כבדה," אך
זאת נשאיר לאחר כך" . הוא נתן לי לאכול ירק מוזר אשר הזכיר
בצבעו וצורתו תרד, אך העדפתי שלא לאכול ממנו. חזרתי אל החדר בו
שהה רוג'ר והמתנתי עד כי יקיץ משנתו.
"היכן אני?.... מה קרה?..." , היו מילותיו הראשונות ברגע
שהתעורר. הוא אחז בידי בחוזקה עד כי שמעתי את עצמותי נסדקות,
אך נתתי לו להמשיך, זכרתי את הפחד הראשוני אשר אחז בי ברגע שבו
הבנתי כי אני במקום לא מוכר. הסברתי לו מה קרה, והוא ישב אחוז
אימה ופחד, על מיטתו. ברגע שסיימתי את סיפורי הוא תפס בידי
ומשך אותי אל עבר החדר בו שהה הזקן. רוג'ר התפרץ אל החדר
והבהיל את הזקן, שקפץ ממקומו. "אני רואה כי התעוררת לבסוף,
נערי...", "ספר לנו על השמש!", צעק רוג'ר מעומקי גרונו. הזקן
חש את חוסר סבלנותו של רוג'ר, פנה לאט אל החדר אשר הוא הראה לי
זמן קצר לפני כן. רוג'ר רץ לאותו כיוון גם כן, מחוסר סבלנות,
מתנשף בכבדות. משפתח הזקן את הדלת, חשנו לפתע אור חזר שפרץ אל
עיינינו. מעוצמת האור נאלצנו לסגור את העיניים הצורבות. "אתם
יכולים לפתוח את העיניים, החלשתי את עוצמתה.", אמר הזקן לאחר
מספר דקות.
בזהירות פתחנו את עיניינו ולפתע ראינו מין עיגול, אשר דמה במעט
לכדור בו נהגנו לשחק בהפסקות. מעל הכדור, בתקרת החדר היה חלון
גדול, גם הוא בצורת מעגל. הכדור זהר באור חזק, אך הצלחנו להביט
בו כמעה, מבעד לחלון התקרה שמנו לב לפתע כי שמי הבוקר התכסו
בעננים קודרים. "מה? זוהי השמש?!", זעק רוג'ר בקול מזלזל מעט.
אני יודע כי בעמקי ליבו הוא ציפה ליותר. "אכן כן , נערי, זוהי
השמש. כאשר אני מגביר את עוצמתה, האור החזק אשר בוקע ממנה פורץ
את דרכו אל עבר השמים ויוצר למעשה את הכדור שאתה רואה בשמים.
רבים מזהים אותו כ'שמש', אך אין זה כך. מה שהינך רואה כאן,
זוהי השמש בהתגלמותה." . דקות רבות רוג'ר עמד מבלי לומר דבר
והביט בכדור. הבטתי בזקן וראיתי איך עיניו נתעצבו מעט מחוסר
התלהבותו של רוג'ר. חייכתי אליו חיוך חם אשר עודד אותו מעט.
"אז למה יש חורף? למה לא יכול להיות קיץ כל הזמן?", שאל רוג'ר
בקול תמהוני. "במידה והיה קיץ תמידי, לא היה גשם, שיכל להשקות
את צמחיית העולם, וללא צמחיה, העולם היה מת". הסביר הזקן בקול
סבלני. "ומהיכן שואבת השמש את כוחה על מנת להעיר את כל
העולם?", שאל שוב רוג'ר, הפעם, במעט יותר נימוס. "בלילות בהן
מופיע הירח, השמש ממלאת את מאגרי כוחה בעצמה, כך שהיא מוכנה
להאיר במשך יום שלם", הסביר שוב הזקן, אשר לא יכל להסתיר את
שמחתו על ההתעניינות הרבה של רוג'ר. "ומה יקרה כשאתה תמות יום
אחד?", שאל לפתע רוג'ר. הזקן החריש קולו, ולא ידע מה לומר. כפי
הנראה לא חלפה מחשבה זו במוחו, או שמה העדיף להתעלם ממנה.
"איני יודע, אך הטבע ימצא פיתרון", אמר בסופו של דבר על מנת
להשקיט את סקרנותו הגוברת של רוג'ר אשר התעצמה אם כל רגע שעבר,
שבו הזקן התעמק בשאלתו, אך ראיתי כי השאלה המשיכה להטריד את
הזקן. "אני מאד מקווה שהכל יסתדר", אמר רוג'ר ואם זאת יצאנו
מהחדר. הזקן ליווה אותנו אל פתח המחסן, "הנכם מוזמנים לבקר
אותי מתי שתרצו. אני בודד כאן מעט, ולא תזיק לי חברתכם", אמר
הזקן בקול מתחנן כמעט, אך משום מה הרגשתי שאנחנו לא נחזור
יותר. בשעות הצהוריים חזרנו לזרועות הורינו הדואגים, ואל ביתנו
המוכר. ומאז המסע לא דיברנו יותר על השמש. היא המשיכה לכבד
אותנו בנוכחותה מידי בוקר ולעזבנו בכל ערב מחדש, ואני יודע
שבעמקי ליבי תמיד תהיתי מה קרה לאותו הזקן. האם הוא בחיים, האם
אכן מצא הטבע תחליף במידה והוא הלך אל עולמו, אך לעולם לא
העזתי לשאול את רוג'ר. משום מה חשתי כי תהיות אלו עלו גם
בליבו. כנראה שלעולם לא נדע, אך כל עוד השמש חוזרת, אני יודע
שמחר יהיה יום חדש, ומעבר לכך, איני רוצה לדעת יותר כלום.
|